האדם מחפש משמעות. זו אולי תמצית הסיפור על הקיום האנושי, כי החיפוש אחרי תכלית לחיים הביא את ההומו ספיינס להתרומם על שתיים ולהגיע לשחקים, אבל גם אמלל דורות.
הזוג וילר לא חיפש משמעות. הוא רק רצה לחיות את חייו כמיטב המודל האמריקני הבורגני - עבודה קבועה, בית עם גינה, מכונית ושני ילדים. פרנק וילר, בן 29, בוגר מלחמת העולם השנייה ובוגר אוניברסיטת קולומביה, בעל "יופי לא בולט שצלם פרסומות עשוי לבחור בו כדי לגלם צרכן שבודק סחורה איכותית אך לא יקרה" (עמ' 24), התאהב והתחתן עם אייפריל "בת 29, בלונדינית בהירה וגבוהה שניחנה ביופי אריסטוקרטי ששום תאורה חובבנית לא יכולה לעוות" (עמ' 19) והוליד איתה שני ילדים. פרנק יוצא כל בוקר מהבית בפרוור אמריקני אל העיר כדי לעבוד ב"עבודה המשעממת ביותר שאפשר להעלות על הדעת". אייפריל נשארת לגדל ילדים ולצחצח את הבית, אבל "לפעמים אני מרגישה כאילו אני נוצצת" אמרה, "ומתחשק לי לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף, ונפלא..." (עמ' 20)
ובאקספוזיציה הפשוטה הזו טמונים הזרעים לכל מה שיקרה וגם למה שלא יקרה בספר. לא סתם מופיעים הביטויים "צלם פרסומות" ו"סחורה איכותית אך לא יקרה" - פרנק שואף להגשים את החלום האמריקני שנראה כפרסומת טלוויזיה בצבעי RGB. אבל אותה מודעה סכרינית מתחילה להיסדק עם החלום של איילין "לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף". כאן נולדים הקונפליקטים שהוילרים עדיין לא יודעים עליהם אבל מתחילים להרגיש בקיומם. בחיי הנישואים המושלמים שלהם מסתמנות השריטות הראשונות.
על הריקנות וחוסר התוחלת של חיי נישואים של המעמד הבינוני שבפרוורים כבר כתבו להפליא ג'ון אפדייק בטרילוגיית השפן שלו, ואדוארד אלבי ב"מי מפחד מורג'יניה וולף", וגם ת.ק. בוייל מתאר ברגישות ובדיוק את הצביעות ואת השקריות של הרואים עצמם כליברלים ב"מסך הטורטייה", וניתן לומר שעל המגרש הזה קשה לחדש. לכן, כשריצ'רד ייטס מניח את היסודות לסיפור, השבר נבנה כבר מהסצנה הראשונה, אבל רק אחרי כשליש ספר, הקורא מתחיל להבחין בגאוניות של בניית הפרטים הקטנים והלא משמעותיים (כאילו), שיוצרים את הסדקים בתמונה, עד לקריסתה הסופית. ובדרך לחורבן הזוגיות והאהבה (שמעולם בעצם לא התקיימו), מוצבת מול הקורא מראה אכזרית בה משתקף הריק של חברת השפע הצרכנית, השעמום, ההונאה העצמית, אובדן הערך וקריסת המוסר. בני הזוג וילר מתעבים את שכניהם לפרוור וגם את חבריהם הקרובים (איתם הם מקיימים ערבי שעמום וריקנות משותפים), ורואים עצמם נעלים עליהם ועל החברה.
ראוי לציין שלא מדובר על עידן הגלובליזציה ולא על אמריקה של אחרי ה-11 בספטמבר. ריצ'רד ייטס (1926-1992) הוציא לאור את "חלון פנורמי" ב-1961, ועלילתו מתרחשת בתקופה שנהוג להסתכל עליה בגעגוע - תקופת הפריחה של אחרי מלחמת העולם השנייה. מסתבר שלא משנה אם זה פרוור בבולטימור, או שכונה בלונדון או בעפולה. הקונפליקטים אותם קונפליקטים. המצוקות אותן מצוקות. החיפוש אחרי משמעות אותו חיפוש. זה בעצם מה שהופך את הספר לחשוב ואפשר להגדיר אותו כקלאסי, וזו כנראה הסיבה לכך שבימים אלו מצטלם סרט על פיו, בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט.
"חלון פנורמי", ריצ'רד ייטס, אחוזת בית, 379 עמ'