הבית > בפרויקט סי&סאן היוקרתי, הנושק לשפת הים בצפון תל-אביב. בתוך הדירה רחבת הידיים, מרגישים בחוץ. על החוף. מהוויטרינות הענקיות המובילות אל מרפסת מערבית, רואים ים, ים ועוד ים. בעל הבית, כמארח למופת, עומד במטבח המעוצב ומסדר צלחות עמוסות בכל טוב. הוא מעביר אותן לשולחן עץ במרפסת, שבה חום השמש והבריזה הנעימה מהים מלטפים אותך ברוך. מאחורי רגליו, מסתתרת כלבה מבוישת. "זאת דדה", מציג גזית את חברת המשפחה הקטנה, מוציא חטיפי שוקולד לכלבים, מושיט אותם אלי ואומר: "זה יעזור לה להתקרב". לאחר כמה רגעים דדה תופסת ביטחון, אוכלת את השוקולד, ומתרוצצת בדירה. הגלים הקטנים המתנפצים אל החוף והחול הזהוב המנצנץ בשמש, משרים שלווה ורוגע, ואלמלא המטוסים הקלים שנוחתים כל רגע בשדה דוב, הייתי עשויה להרדם. בזמן שגזית מורח ריבת הדרים על לחם דגנים, שנאפה זה עתה במאפייה החדשה במתחם מגוריו היוקרתי, נשמעת צרחה מבהילה מהחוף. "זה בסדר", הוא מרגיע. "זה בחור שרץ כל יום 5 קילומטרים על החוף, ובסוף הריצה צורח כדי לשחרר מתחים ואנרגיות השליליות". גזית, שמחובר לצד הרוחני שלו, עושה מדיטציה מדי יום וסדנאות יוגה בהודו פעמיים בשנה, מבין את ה"רץ-המוזר" קצת יותר טוב מאחרים.
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי וגדלתי בתל-אביב. את כל ילדותי העברתי בשטח של 250 מטר-רבוע בשדרות ח"ן בעיר, עד גיל 18. הבית שלי היה במרחק של שלוש דקות מבית-הספר העממי 'הכרמל', שבו למדתי, ותמיד איחרתי לשיעור הראשון. הייתי מחכה בבית, ורק כששמעתי את הצלצול, רצתי לכיתה. בתיכון למדתי בעירוני א'. אמי, תיבדל לחיים ארוכים, הייתה מורה לילדים עם מגבלות (אוטיסטים, בעלי תסמונת דאון ועוד).
'לעניין הזה הייתה השפעה גדולה על חיי ועל חיי אחותי עופרה, בהרבה מישורים. אמי דחפה ללמוד ולדעת, לימודים וידע היו ערך עליון מבחינתה. אבל מעבר לזה, הילדים עם הלקויות היו חלק מהבית שלנו. הם היו באים אחר-הצהריים, והדלת הייתה תמיד פתוחה בשבילם. אני ועופרה נסענו איתם לטיולים, שיחקנו איתם והתייחסנו אליהם בשוויון מוחלט. זה השליך קדימה על שנינו. עלי במובן זה שאני רואה את הנושא של שוויון זכויות כערך עליון, ומעבר לכך אני חש צורך וחובה להתנדב לטובת ילדים עם לקויות. זה 15 שנה אני פעיל ומתנדב בעמותת אלו"ט, למען ילדים אוטיסטים. אחותי עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה, ושקועה עד צוואר בנושאי חינוך.
"אבי היה 'Self made man'. הוא התחיל כשליח בבנק לאומי, בגיל 13, וגמר כמנהל בכיר בסניף לאומי בבורסה. לא היה לנו הרבה כסף. הוריי היו שכירים, ששילמו משכנתא לדירת שניים וחצי חדרים, והיה מחסור. אמי הייתה אומרת: 'תלכו לאכול בלידיה'. זו הייתה מסעדת פועלים זולה. היינו קונים מנה אחת וחולקים אותה בין שלושה. היינו גם הולכים ברגל משדרות ח"ן עד לירקון למסעדת 'יחדיו', כדי לאכול ארוחת צהריים זולה. זה לא היה בית עני, אלא ממוצע מינוס.
"כילד, הייתי מחובר לעולם הדמיון שלי, שהיה עשיר באופן בלתי רגיל. חייתי בעולם דמיוני. זה נשאר לי עד היום, עושר הדמיון, על אף שחלק ממנו נשחק לצערי. אבי היה איש סיפור מדהים. הוא סיפר לי כל יום סיפורים מרתקים מעולמות הדמיון. אלה היום הרגעים הכי יפים ביום. היום אני עושה את זה עם ילדיי. כל יום, במשך שלושת-רבעי שעה, אני מספר לשני ילדיי הקטנים סיפור מן הדמיון, כשהם הדמויות הראשיות בו".
משפטים > "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות עורך-דין. השפיעו עלי ספרים שתיארו את עולם המשפט, כמו הספר 'בית המשפט' של קוונטין ריינולדס (על עורך-דין פלילי מבריק, שלא הפסיד כמעט משפט מימיו) ואחרים. יש ילדים שמדמיינים את עצמם מבקיעים גול מול 100 אלף צופים, שמריעים להם. אני, כילד בן 10, חלמתי שאני מופיע בבית משפט וטוען כנגד כל הסיכויים, שיש לי את הקייס הכי קשה בעולם. הייתי גם מארגן את הילדים, ומקיים משפטים בכיתה, בשכונה ובבית במקלט. הייתי עושה בתי משפט לילדים שהלשינו או עשו דברים לא חבריים, ותמיד הייתי הסנגור. לא רציתי להיות שופט, רציתי להגן על החלש".
המשך ביוגרפיה מקוצרת > "בגיל 18 התגייסתי לגולני. לשמחתי או לצערי, אחרי זמן לא רב בטירונות גילו שיש לי בעיית עיניים רצינית, שמלווה אותי עד היום, והעבירו אותי לחיל קשר. מעבר, שאפשר לי לסיים שנתיים של לימודי משפטים תוך כדי השירות בצבא. למדתי במסלול אחר-הצהריים. כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי גם ללימודי כלכלה במסלול בוקר.
"אהבתי יותר את לימודי הכלכלה מאשר את המשפטים, אבל מהרגע שנכנסתי לסטאז' נדלקתי. את שנת הסטאז' הראשונה עשיתי במשרד עורכי הדין כספי. לא נרשמתי או שלחתי קורות-חיים כדי להתקבל. הייתי מאוד נאיבי אז. שאלתי 'מי המשרד הכי טוב בארץ' ואמרו לי כספי. אז פשוט הלכתי לשם, נכנסתי, ואמרתי: 'שלום מי זה רם כספי?'. כספי שאל 'מה אתה רוצה?' ועניתי: 'אני המתמחה הבא שלך'. הוא היה בשוק, ושאל 'סליחה?'. בסוף הוא קיבל אותי, 'רק בגלל האומץ'.
בהתמחות הייתי יותר צמוד לאביו, מיכה כספי, וקצת לרמי. מהרגע שהגעתי לשם ועד היום אני אוהב את המקצוע כמסומם. מיכה כספי היה החוקר הנגדי הטוב ביותר שקם בישראל. רמי כבר אז, ב-1975, היה בן-בית בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובלשכת שר המשפטים. לפני 30 שנה הוא כבר היה מאוד מקורב, מקובל וחכם. אחרי שנה עברתי למשרד אחר, ולבסוף התגלגלתי למשרד עוה"ד ליבליך-מוזר. כשסיימתי את הסטאז' התחברתי ביוזמתי לעו"ד ישראל קנטור, שהיה אז שותף במשרד כספי. עבדתי קשה כדי להוציא אותו משם, ופתחנו יחד משרד. הייתי שכיר שלו שלוש שנים, אחר-כך שותף, ואחרי שבע שנים נפרדנו, ופתחתי משרד עצמאי משלי".
גרושתי > "את אשתי הראשונה, דרורית ורטהיים (בתו של מוזי ורטהיים, בעלי קוקה-קולה. א' ל'-ו'), הכרתי בהתמחות. נכנסה לקוחה למשרד ואמרה לי 'איזה מתמחה יפה יש לעורכת-דין חנה אבנון'. מיד הלכתי לראות את המתמחה היפה. היום אנחנו חברים קרובים. אני בן-בית אצלה ונעים לי מאוד לבוא לשם, וגם אשתי אלונה באה לשם בשמחה רבה. גירושים לא חייבים להיות מכוערים. אפשר להתגרש ולהישאר חברים".
אשתי > "את אשתי השנייה, אלונה, הכרתי כשהייתי מתמחה, והיא הייתה עו"ד במשרד ממול. באותה תקופה לא היה שום קטע בינינו, למעט 'שלום-שלום'. בשלב מאוחר יותר בחיים התקרבנו והתחתנו. אני מעריך אותה מאוד על המהפכים שעשתה בחייה. פעמיים היא 'הזיזה את הגבינה' שלה. עזבה עבודה כדי לעשות תואר שני במינהל עסקים, מונתה לתפקיד ניהול ב'טלרד', ואחרי כמה שנים החליטה לפתוח עסק לעיצוב בפירות. היום היא הכי מאושרת בעולם".
הדיון הראשון > "אחד הדיונים הראשונים שלי כעורך-דין, היה טראומה איומה. הייתי עורך-דין מאוד צעיר, וישראל קנטור שלח אותי לבית המשפט המחוזי להופיע בישיבה הראשונה בתביעה על עשרות מיליוני שקלים. איחרתי בשתי דקות לדיון, וכשנכנסתי לאולם קיבלתי ליד פרוטוקול חתום על-ידי הנשיא המנוח, פרופ' זאב צלטנר, שלא היה איש קל, שבו כתוב: 'השעה 8:32 (לפי הטלפון). אין הופעה מצד הנתבע. ניתן בזאת פסק-דין לטובת התובעת על-סך 36 מיליון לירות'. זה כמו 10 מיליון שקל היום. אמרתי לו 'אדוני הגעתי', והוא ענה: 'אני לא רואה את אדוני פה'. התעלם מקיומי. עם זה חזרתי למשרד. אמנם זה בוטל, וזה בכלל היה תיק מאוד חשוב שהגיע לעליון, אבל הטראומה נצרבת כשאתה מאחר בשתי דקות, חוטף פסק-דין של עשרות מיליוני שקלים, ועם זה אתה חוזר למשרד. לא אשכח את זה כל ימי".
הלקוחות הגדולים > "מייקרוסופט וקוקה-קולה. מייקרוסופט זה סיפור משעשע. ב-1986, קיבלתי טלפון מאבא של ביל גייטס. לא הכרתי אותו ולא ידעתי מי זה. מייקרוסופט הייתה אז חברה קטנה יחסית, שהעסיקה 5,000 עובדים, והיה להם אז רק את ווינדוס 2, פי-סי-דוס. הוא התקשר וביקש שאייצג אותם בישראל, בנושא של גניבות תוכנה. באותה תקופה עוד לא קבעו בחוק שתוכנה זה דבר שאי אפשר להעתיק אותו. התיקון לחוק היה ב-1988, אבל לי היה לי אז פסק-דין ידוע שזכיתי בו בעניין הזה. ייצגתי שם שורה של חברות תוכנה, שרובן נעלמו כבר - א.ב., וורד-מיל ולוטוס - היחידים שנשארו היום הם חשבשבת ומידם.
"הייתי עו"ד צעיר ושאפתן, וכל החבורה הזו הגיעה אלי כדי שאייצג אותם בעניין גניבות תוכנה, וזכינו. קיבלתי פסק-דין שקבע שאי אפשר להעתיק תוכנות. זה היה נושא חם בעולם - אם תוכנה היא דבר מוגן או לא מוגן. בדיעבד, התברר לי שפסק-הדין שלי נכנס באיזה הערת שוליים במאמר ב'טיימס', ואבא של ביל גייטס, שהיה איש חרוץ, בירר מי עורך-הדין, הגיע אלי, וביקש שאייצג אותם בעניינים האלה בישראל. ובאמת במשך שנתיים-שלוש טיפלתי להם רק בעניינים של העתקות תוכנה. זה הכול.
"לימים, הם בחרו את אריה סקופ למנכ"ל מייקרוסופט ישראל. הוא נבחר אצלי במשרד. הם הגיעו מחו"ל כחבורה והתמקמו אצלי. פרסמנו ש'דרוש מנכ"ל', הקמנו ועדת קבלה, ובחרנו באריה. משם ואילך אנחנו מייצגים את ראשי מייקרוסופט גם העולמית וגם בישראל, ברוב המכריע של ענייניהם. יש להם מדיניות שכל כמה שנים הם מחליפים את משרד עורכי-הדין שמייצג אותם, כי הם לא רוצים שתהיה להם תלות. אז הם כל פעם מביאים משלחת, מראיינים אותי, ומחליטים לבחור בי מחדש. כך יצא שאני עורך-הדין הכי ותיק של מייקרוסופט בעולם.
"עם קוקה-קולה הסיפור יותר פשוט. הם לקוח שקיבלתי מנישואים ראשונים. התחתנתי עם דרורית, שאביה הוא מוזי ורטהיים, והוא בחר בי כעורך-הדין המייצג את קוקה-קולה.
* הגירושים שלכם לא גררו גירושים מקוקה-קולה?
"קודם כול, אני ודרורית נשארנו חברים. בנוסף, זה עניין של מקצועיות. בסופו של דבר אתה צריך להיות מקצועי, כי בשורה התחתונה אם לא תיתן שירות מקצועי, כולם יעזבו אותך. כשנפרדתי מדרורית שאלתי את מוזי 'למי להעביר את התיקים' כי חשבתי שהוא ירצה להחליף עורך-דין. אבל הוא אמר לי: 'אם לא תהיה טוב, אני אעזוב אותך. כל זמן שתיתן לי שירות טוב, אין סיבה לעזוב'. בסופו של יום, הלקוחות מחפשים שירות. אם השירות מקצועי, טוב ואיכותי, וגם המחיר הולם אותו, אז הכול בסדר".
יזמות > "כאשר פרסמו את המכרז לערוץ 2, ב-1992, דודי ורטהיים (הבן של מוזי ורטהיים) ואני יזמנו את הקמת שידורי קשת, וחיברנו לשם כך את קוקה-קולה, עם כלל ועם בנק לאומי. עד היום קוקה-קולה ובנק לאומי שם. לאחר מכן, יזמתי גם הקמה של תחנת רדיו, ומאוחר יותר הייתי שותף בהבאת ערוץ פלייבוי לישראל.
"אני לא יזם מסחרי טיפוסי. יזמים טבעיים לוקחים הלוואות, מכניסים הון עצמי, ואת רוב ההשקעה עושים בהלוואה, ולוקחים סיכון או סיכוי של הצלחה עסקית או כישלון. אם הם מצליחים הם נעשים נוחי דנקנר, אם הם נכשלים, אז הם נכשלים. זה יזם עסקי. אני לא כזה באופיי. אבל כעו"ד, כאשר אני מזהה במהלך העבודה, ביחד עם לקוח, לעולם לא מאחורי גבו או בניגוד לאינטרסים שלו, הזדמנות עסקית, אני אומר לו או שהוא אומר לי 'בוא נעשה את זה ביחד'. את זה אני עושה בשמחה רבה".
ביניש-פרידמן > "אני חושב ששר המשפטים, דניאל פרידמן, בהצעות לרפורמות שלו, בעיקר בכל מה שקשור לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, אבל גם במה שנקרא פסקת ההתגברות (הצעתו שעל אף שבית המשפט העליון יחליט שחוק בטל כי הוא סותר חוק-יסוד, ההחלטה תעבור לכנסת, שיכול להחליט שהחוק תקף), לוקח לאחור את הדמוקרטיה בישראל, ולמקומות חשוכים.
"מה קורה סביבנו? השלטון רקוב, ולא משנה בעיני אם אהוד אולמרט אשם בפלילים או לא. יש לו עו"ד טובים ויכול להיות שהוא יצא זכאי, אבל גם על-פי הודאתו הוא לקח מעטפות עם כסף לכיסו. מה זה אם לא רפובליקת בננות. בוש או נשיא צרפת היו שמים מעטפות עם כסף בכיס, ולא מוציאים קבלה? כל אחד אחר שהיה עושה זאת כבר מזמן היה עצור. אין חיה כזאת בעולם - לקבל כסף ולא לתת קבלה, גם אם זו תרומה למפלגה. ושר האוצר הקודם שלנו עם אותו סיפור. הלך עם מעטפות עם כספים בכיס. כשרואים מה קורה למעלה, אין פלא שאמון הציבור בשלטון רדוד ביותר, וגם האמון של הציבור במשטרה רדוד. יש תחושה שאין מי שיעזור לך.
"כשאתה רואה מסביב את המערכת הזאת, אתה שואל את עצמך 'מה נשאר לנו נקי?' רק בית המשפט. אני אומר בביטחון ועם יד על הלב, מתוך 30 שנות ניסיון, שאני משוכנע ששופטים לא מקבלים שוחד. אז איך אפשר להיכנס פנימה ולגעת בשכיית החמדה הזו, בדבר היחיד שעובד, ובצורה כל-כך אגרסיבית. יש פה ושם דברים שפרידמן אומר שאפשר להבין, ויש על מה לדבר. אבל מה זאת האגרסיביות הזאת, שרשרת ההצעות הזאת בבולמוס כזה. אני חושב שזה רע מאוד, וגם הפוך למה שקורה בעולם המערבי. פרידמן פוגע בדימוי של בית המשפט. הציבור הרחב לא מודע לדקויות בסיפור הזה, הוא רואה התקוטטות רבתי, ומשייך לבית המשפט את אותם דברים שמשייך לו פרידמן".
גדולי השופטים > "בעיניי יש 3 גדולים: מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש (שני נשיאים לשעבר של בית המשפט העליון, והנשיאה המכהנת, א' ל'-ו'). התרומה של שמגר וברק מאפילה על כל פסק-דין שניתן אי-פעם. שמגר וברק העניקו לנו את החוקה, את זכויות האדם והשוויון.
"ביניש נלחמת לבדה להגן על הערכים האלה של כבוד האדם וזכויות האדם שבית המשפט העליון מייצג. אין לה כלים להילחם. אין לה תקציבים וממון, היא לא יכולה להעסיק לוביסטים, יש לה רק את עצמה, כמה שופטים בדימוס ואת רון גזית. אז היא נלחמת לבדה במלחמה קשה מנשוא, שהקושי המרכזי בה הוא שעומד מולה, ותוקף אותה, כולל תקיפה אישית, שר שאמור להגן עליה.
"בכנס האחרון של לשכת עורכי-הדין באילת פרידמן דיבר אל ביניש בשנאה. פתאום אמרתי לעצמי: 'רוני, הוא שונא אותה'. זה לא שר שמציג דעה מול דעה. זה מאוד מפריע לי ששר המשפטים שונא את בית המשפט שהוא אמור להגן עליו. אז ביניש בבעיה, והיא נלחמת כמו לביאה. על זה אני מייחס לה גדולה".
גדול עורכי הדין > "בתקופה שלנו יש 3 עורכי-דין שבלטו באופן בלתי רגיל מעל כולם, ובצדק. אחד היה אמנון גולדנברג ז"ל, השני הוא יגאל ארנון, והשלישי רם כספי. אני מכיר כל אחד מהם היטב, ומהיכרות אישית עמוקה עם כל אחד מהם, אני חושב שהם עורכי-הדין שעשו ליגה בפני עצמה. לשם צריך לחתור או לשאוף ברמה המקצועית".
סדר יום > "אני קם ב-06:30 כל בוקר, ויורד לסיבוב קצר עם הכלבה דדה. אחר-כך, אם זה תורי, אני לוקח את הילדים לגן ולבית-הספר. כשאני חוזר, אני יוצא לצעידה בים. אם הים מגעיל והחוף לא כיפי, אני נוסע לפארק הירקון וצועד שם. כל יום אני צועד בין שעה לשעה וחצי. בחורף אני שוחה בבריכה המקורה בבניין, במקום לצעוד. אני מגיע למשרד בסביבות 09:30, אלא אם כן יש לי דיון בבית משפט, ואז לוח הזמנים משתנה.
"פעמיים בשבוע, בשעה 13:00 בדיוק, אני יוצא לשיעור פילאטיס בשדרות רוטשילד. כשאין לי שיעור, אני עושה מדיטציה על הספה במשרד. בשעה 14:00, אני אוכל ארוחת צהריים עם תפריט קבוע: תבשיל ירקות מבושלים עם אורז מלא. אני אוכל תמיד אותו דבר. גם מטעמי דיאטה וגם בגלל שאני אוהב את זה. יש מסעדה טבעונית קטנה קרוב למשרד, שממנה מביאים לי כל יום את 'המנה של רון', בדיוק בשעה שתיים.
"אני משתדל לעבוד רצוף במהלך היום. אני עובד באינטנסיביות, כי אני רוצה להגיע הביתה מוקדם. נשים שעובדות אצלי במשרד משמונה עד חמש ברציפות מספיקות לא פחות מהבנים שעדיין נמצאים במשרד בעשר בערב, ובמהלך היום יוצאים לשעתיים הפסקה וצוחקים במסדרונות. הן עובדות מרוכז, וגם אני אוהב לעבוד מרוכז. אני מאוד יעיל, ולא מבזבז זמן. אין כמעט סמול-טוק איתי במהלך היום. אני משתדל לגמור את יום העבודה שלי בשבע בערב. נדיר מאוד שאני נשאר עד שעות מאוחרות, אם כי במשרד ישנם עורכי-דין שעובדים כל הלילה. עשיתי את זה הרבה שנים, עכשיו אני כבר לא חייב.
"בין שבע וחצי לתשע בערב אני משחק עם הילדים, משחקי קופסה, פאזלים ומשחקים דמיוניים. אני מחליף בגד למכנסיים קצרים ויורד לרצפה. עם ילדים משחקים על הרצפה, לא ליד השולחן. כשהילדים הולכים לישון, אני רואה קצת טלוויזיה. רק אם יש חדשות או איזה משחק ספורט מעניין. אם לא, אני קורא ספרים. אני הולך לישון סביב חצות. אני איש של יום, של בוקר, לא איש של לילה. אני חי חיים רגועים, שלווים, מאושרים ומאוזנים".
שיעבוד למקצוע > "היום אני כבר לא משועבד למקצוע, אני רואה את הדברים בפרופורציות. אני יכול לוותר על תיק שלא מוצא חן בעיני, ואני גם מקדיש שליש מזמני להתנדבות. יש לי 180 שעות חיוב לחודש, מתוכם 60 שעות הם שעות התנדבות. עד לפני 10 שנים, עבדתי כמו מטורף. אתה לא בונה משרד כמו שהצלחתי לבנות בלי לעבוד קשה מאוד. עבדתי מאוד-מאוד קשה, סביב השעון, יום ולילה ובכל שעה. היום כבר לא.
"לא הייתי בבית כשהילד הראשון שלי, ארז, שעומד לקבל את רישיון עורך-הדין שלו בטקס הענקת התעודות ב-10 ביוני, גדל. הוא גדל לתפארת, אבל החמצתי חלקים מהילדות שלו, ואני לא רוצה שעומר ונויה יחוו גם את ה'אין אבא' בגלל קריירה".
פנאי > "אני אוהב הצגות, אופרה, ג'ז, מוזיקה, קולנוע. בקיצור, אני אוהב הכול. אני קורא הכול, שומע את כל סוגי המוזיקה, אוהב את כל סוגי האוכל. האישיות שלי מבקשת הרבה מכל הדברים. אז בשעות הפנאי אני מגוון בין כל האהבות שלי".
קריאה > "אני קורא הרבה מאוד ספרות ישראלית, של סופרים ישראלים אקטואליים. עכשיו סיימתי את 'אישה מחכה לבשורה', של דוד גרוסמן, שלדעתי הוא הסופר הכי טוב בארץ, למרות שקטונתי. אני קורא גם 'ספרי טיסה', של ג'ון גרישם ושל רם אורן וגם ספרות דמיונית, כמו הארי פוטר, שר הטבעות וההוביט".
צלילות > "אני מאוד אוהב לצלול, ויש לי יותר צלילות מרוב מדריכי הצלילה. אני יוצא למסעות צלילה של 10 ימים בעולם, על יאכטות. צללתי המון בסיני, באיי סיישל, במלדיבים ובמקומות רבים נוספים. כשצללתי בקוסטה-ריקה, במרכז הצלילה העולמי של הכרישים, ירדתי לעומק 40 מטר, וצפתי שם חסר משקל מוקף באלפי כרישים, אמרתי לעצמי שאיש לא יאמין לי שראיתי את זה. זה היה פשוט פנטסטי. ארז, בני הגדול, צלל איתי מגיל 7 (רישיון צלילה אפשר להוציא רק מגיל 15), ובקרוב אקח גם את בני עומר, בן ה-7, לצלילות באילת. כל המשפחה, גם אשתי ואחותי, צוללים בעקבותיי".
הודו > "אני טס להודו פעמיים בשנה, לאשרמים. בכל פעם אני נוסע לאשרם אחר. החיבור שלי להודו התחיל לפני שמונה שנים. הקטע הרוחני הוא מאוד חזק אצלי. אני משתתף שם ביוגה ובמדיטציה, מטייל בטבע ובהרים. הכול שם מאוד ספרטני וצנוע. בלילה אתה ישן על דרגשים, ובבוקר אתה קם עם הזריחה ומנקה לעצמך את הדרגש. לאחרונה אני הולך לאשרם ליד מקורות הגנגס, היכן שמי הנהר טהורים, ואני מתרחץ בגנגס. האשרם הוא בעצם הכנה למוות. כל החיים הם הכנה למוות, אז אני מתכונן למוות. זה מעניק לי אנרגיות ושלווה, ומאפשר לי להתחבר לאנשים שלצידי, למשפחה, לחברים ולעובדים".
אלמלא הייתי עורך דין > "הייתי פסיכולוג. היום אני עו"ד-פסיכולוג. אני מאוד אוהב בני-אדם, אוהב לדבר עם אנשים, להבין אותם, לקרוא אותם, להתחבר אליהם. אני מקנא באחותי הפסיכולוגית. הייתי מאוד רוצה לעזור לאנשים דרך הנפש".
מה לא יודעים עליי > "יש פער בין מה שאני מקרין לבין תכונות האופי האמיתיות שלי, שהן יותר עממיות. יורי גיא-רון, חבר קרוב שלי, אמר לי פעם: 'אתה יודע מה הדואליות שלך, שאתה מקרין כלפי חוץ התנשאות, ריחוק, אף למעלה, אתה שם והם פה, ובמציאות אתה אדם אחר לגמרי, אתה הפוך. אתה איש חם, פתוח, אוהב אנשים. רוב האנשים לא מודעים לתכונה האמיתית שלך'. והוא לא היחיד שאמר לי את זה".
רזומה > עו"ד רון גזית, 57, נולד ומתגורר בתל-אביב. נשוי בשנית לאלונה (בעלת עסק לעיצוב בפירות) ואב ל-3: ארז (27) מנישואיו לדרורית ורטהיים (בתו של מוזי ורטהיים, בעלי קוקה-קולה), עומר (7) ונויה (5) מנישואיו לאלונה * שותף ומייסד משרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג, העוסק במשפט מסחרי לענפיו * יזם את הקמת חברת שידורי קשת והבאת ערוץ פלייבוי לישראל, ולחם לאפשר את שידורי פליי.טי.וי, ערוץ פלייבוי בארץ * עם לקוחותיו נמנים מיקרוסופט, קוקה-קולה, פרטנר, שידורי קשת ועוד.