נולה צ'לטון מבועתת ממה שקורה פה מסביבה, ו"אדמה קדושה", ההצגה החדשה שעולה בתיאטרון החאן בבימויה, מביאה לידי ביטוי את כל הגרועים שבסיוטיה.
"כל המטאפורה של הצגה היא שהכול אבוד ורע וקשה בעולם שלנו. לא חשבתי שאחרי השואה יהיה דבר כזה. ההצגה לא מדברת על מקום ספציפי, אלא על מאבקים בין שני קצוות, אני עושה את זה אוניברסלי כמה שאפשר. העדפתי ללכת לחרדות של אנשים. החרדות הן יותר קשות מהמציאות. עבדתי על הרבה דברים דוקומנטריים של חיינו, אבל זה לא המקרה".
מה החרדות שלך?
"שאנשים יישארו בחוסר אונים, שלא תהיה אפשרות להגן על החיים, על ערכים, על העולם שחשבנו שעומד להיות. חשבנו שהעולם יהיה אחרת".
איפה התאכזבת?
"כשבאתי לישראל חשבתי שזה עולם של צדק, של סוציאליזם, של אכפתיות. אנשים היו באותו מעמד פחות או יותר. ראיתי את ישראל כקיבוץ גדול. המצב היום מאכזב אותי, למרות שאני ממשיכה לגור בקיבוץ. ראיתי איך התייחסו לחבר הכי טוב שלי, איציק בן אהרון, מייסד ההסתדרות, וכואב לי. איפה הבסיס של האתיקה, של הסוציאליזם?"
מה שקורה בקיבוצים הוא השלכה למשהו הרבה יותר רחב?
"זה מסמל מה שקרה לנו כאן ומה שקרה בארה"ב. ברור שאנחנו בתקופה של ירידה קשה בערכים, באתיקה, בחשיבות של בן-אדם".
מה גורם לך לזעזוע?
"ההרגשה שהכול מכור ולא אכפת לאף אחד. היה חלום על משהו, ואין כבר חלום. מה שקורה זה שמעבירים מעטפות עם כסף מיד ליד. חושבים רק איך להעביר כסף מכיס לכיס, לקנות מקום בכנסת. הכול מכור. אני גם לא רואה מנהיג. האמנתי בעמי איילון, אבל אני לא רואה שיש לו כוח לזוז. הייתי גם בעד עמרם מצנע, ותראי מה קרה לו, אין לו כוחות. אין כבר אנשים נקיים, עם חזון, עם כוח להילחם בכל המניפולציות מסביב. אז הם שותקים ואנחנו ממשיכים".
איפה טעינו?
"אני חושבת שהפחד של חיסול, הפחד של חולשה, שאנחנו קטנים ומסביב יש גדולים מאיתנו, נתן לנו כוחות. אז אולי ניצחנו בכמה מלחמות, אבל אני לא חושבת שהצלחנו. אולי אנחנו ממשיכים לשרוד, אבל נעשינו אגרסיביים ודפנסיביים, ולא פתוחים להגיע למשהו".
היית עוזבת את הארץ?
"בשום פנים ואופן לא. הציעו לי קביעות באוניברסיטאות בחו"ל כמה פעמים, אבל לא. אני לא הייתי משאירה כאן את האנשים שאני מכירה. לא הייתי בורחת".
רעידת אדמה
עלילת "אדמה קדושה" רדיקלית במיוחד ומגוללת את קורותיה של משפחה תחת כיבוש, כשבסופו של דבר האב רוצח את הבן שרוצח חייל.
"אני משחקת את אמן", אומרת השחקנית עירית פשטן. "בחורה צעירה שמתגוררת בבית הזה ובמהלך ההצגה היא מגלה שאמא שלה נעלמה במחסום, הארוס שלה בכלא, אבא שלה במאסר עולם, כל מה שיש לה זה את החתול שלה, ששמו ישו. היא מאוד בודדה. אנשים בודדים מחפשים חום וקרבה. סוג של התרפקות, של להרגיש חום ואהבה מכל מה שיש מסביב, בעיקר מהחתול".
איך עבדת על הדמות?
"ניסיתי לאתר אצלי את המקומות החלשים, הבודדים, המקומות שאני צריכה חיבוק, במיוחד כשהמציאות היא כל-כך קשה, שאתה חייב להיאחז במה שיש כדי להיות שפוי. איבדתי את אבא שלי כשהייתי ילדה, וזה החיבור הכי קרוב שיכולתי להגיע אליו, שהכי מזכיר לי את ההרגשה הזאת. הרגשת היתמות שעדיין מלווה אותי".
איך הייתה העבודה עם נולה?
"מדהימה. את נולה לא מעניין הטקסט, מה שחשוב לה זה להיות במצב הרגשי לא ב-100%, אלא ב-150%. כל השאר זה דברים נלווים ומהמקום הזה עבדנו. היא נותנת חופש מאוד גדול. יש משהו בנולה שהיא כמו ילדה קטנה, היא מרגשת אותי מאוד".
השחקנית פלורנס בלוך מגלמת במחזה את האם. "הדמות שלי מנסה לשמור על נורמליציה, על בית", היא אומרת. "העבודה עם נולה זה להתחבר לרגש, להיזכר במשהו שיכול להיות דומה, אז כל הזמן ניסיתי לעבוד על לכסות על הבלגן, על האובדן. האובססיה לסדר הייתה הבסיס להחזיק בדברים הפעוטים".
את מכירה את זה מחייך הפרטיים?
"ועוד איך. אני לא יכולה לחשוב אם אין סדר בבית. זה פער מאוד גדול לשחק אם שכולה. יכולתי להתחבר לזה דרך הכרות עם המצב, המשפחה של בן זוגי היא משפחה שכולה".
את עדיין מרגישה זרה פה?
"כן. בצרפת אני יהודייה וכאן אני צרפתייה, אבל לא מבודדים אותי. אני מרגישה בבית. הזרות היא במבטא שלי ובגינונים הצרפתיים שיש לי. המבטא מאוד מפריע לי. יש כאלה שלא רוצים לעבוד איתי בגלל המבטא".
אריה צ'רנר הוא האב שרוצח את בנו כדי להרוויח גוף להחזיר לצד הכובש.
אתה מאמין שיכול להיות מצב שאב יהרוג את בנו?
"אני לא חושב. אני לא יודע, בעצם. אני לא יכול לשפוט את הדמות".
הדמות שלך בהצגה היא הסנגור שלנו - הצד הכובש הישראלי?
"לא. הדמות שלי היא הסנגור של ההיגיון. מוות לא פותר, נקמה לא פותרת".
ואיפה אתה אישית במערך הזה?
"אני אריה, כמו כל אזרח, כואב את האיוולת. בדרך-כלל, בעבודה על דמות אני מנסה למצוא נקודות דמיון ולקרב אותה אלי עד מרחק מסוים, ואז אני מצטרף אליה. אבל פה אני לא יכול להזדהות עם אבא שרוצח את הבן שלו".
אז איך בכל זאת עבדת על הדמות?
"עבדתי דרך הרצון של האיש הזה לחיות, שזה רצון בסיסי. לרצון לחיות כמו בני אדם, שיתייחסו אליו כמו אל אנשים מן השורה".
כולנו קורבנות
יואב היימן מגלם את החייל הכובש והמאיים.
אז אתה האיש הרע במחזה?
"זהו, שלא. החייל הוא קורבן גדול יותר מהם. הוא גם ספג אבידות של חברים, הוא בודד הרבה יותר מהם. אני באמת חושב שהחייל הוא הקורבן. הוא עושה דברים שהוא חייב, והוא כל הזמן מחפש חום. לא סתם הוא אומר 'אני בחור טוב, עזבו שיש לי רובה, אני יכול לתת לכם לגמור עם כל החרא הזה'. כולם כל-כך עמוק בתוך החרא, שכולם קורבנות ואשמים גם יחד".
איפה אתה התחברת למחזה?
"מהצד האנושי. אני זוכר את עצמי בשירות הצבאי, עם הרבה פחד. במסגרת הצבאית מצאתי את עצמי יותר חסר אונים מאשר שולט. אני זוכר שאפילו בשמירות בטירונות שקשקתי מה יקרה".
אתה מייצג נאמנה את הצד הישראלי?
"להרגיש שאני מסמל את הצד הישראלי זה לצמצם את ההצגה, שיש לה אמירה הרבה יותר עמוקה ומורכבת, שבמלחמה כולם קורבנות. אין אזכור לישראל, וזה בכוונה. זה קצת מצב של שואה, שאתה עושה הכול כדי לשרוד. זה מה שאני אוהב במחזה - שהוא לא פוליטי עם אמירה נוקבת".
ויטלי פרידלנד מגלם את הבן תאב הנקמה, שרוצח חייל ונרצח בסופו של דבר על-ידי אביו.
"אני מכיר את עצמי. אני אדם עקשן ולפעמים בטוח בצדק שלי, אז אי אפשר להתווכח איתי", אומר פרידלנד. "אני יכול ללכת עם הראש בקיר, וזו הדמות שלי בהצגה. הבן בטוח שהצדק איתו והוא פועל כדי להשיג את המטרות שלו".
הדמות הזאת לא קוממה אותך?
"זה בן אדם עם חמלה, כי הכול מתחיל מזה שיש מלחמה ואנשים חפים מפשע נהרגים וחלק מהסביבה שלו מתעלם מזה, ובו יש מספיק חמלה כדי להגיד זה לא בסדר. בגלל שדוחקים אותו לפינה ואומרים לו 'אל תעשה עניין', ברור שאפשר להשתגע במצב כזה".
אתה שלם עם מה שקורה בהצגה?
"אני מודה שקראתי את המחזה וכשעשינו ראן ראשון חשבתי שחסרה חמלה במחזה. אז נורא קשה להיות שלם עם אמירה כזאת, אבל אני נאלץ להשלים עם זה כי אני משחק שם. אם לא אהיה שלם, לא אוכל לבצע את התפקיד".