"זה התחיל בתקופה שבה היו הרבה פיגועים שבוצעו על-ידי נשים, וזה משהו שמאוד תפס אותי ולא יכולתי להתעלם ממנו", מספרת אסולין איך הגיעה לעסוק בנושא כל-כך טעון. "במשך כחצי שנה קראתי את כל מה שאני יכולה בנושא ונפגשתי עם המון אנשים שקשורים לנושא, ואז נכנסתי לכלא ובמשך שנתיים צילמתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה. מהרגע שהגעתי בבוקר עד 18:00 בערב הייתי איתן בכלא, והיה קשה לשהות במקום הזה. בפעמים הראשונות, אחרי השהייה בכלא הייתי עושה הליכה של שלוש שעות בשדות רק כדי להרגיש חופש".
*איך הייתה האינטראקציה עם המחבלות?
"מכיוון שבאתי מוכנה וידעתי איזה דמויות אני רוצה לפגוש, בתור התחלה אימצתי לעצמי קודים התנהגותיים שהייתי חייבת לעמוד בהם ושמרתי עליהם במשך כל השנתיים. החלטתי פשוט להביא את עצמי אליהן, כמו שאני, לדבר איתן בגובה העיניים. לספר להן בכנות על מה הסרט, שאני רוצה לספר את סיפורן".
*ובסרט תפסה המצלמה התגודדות של כמה בנות שלא רצו לשתף איתך פעולה.
"התפתחו כמה מערכות יחסים ביני לבין כל המרואיינות. הרבה פעמים באתי ולא צילמתי, כי הרגשתי שאני צריכה לדבר איתן בלי מצלמה, והרבה פעמים נאמרו לי מאחורי הקלעים דברים שלא יכולתי להכניס לסרט. יש בסרט חלקי משפטים, של מישהי שאמרה לי 'נמאס לי מהחיים, אף אחד לא קיבל אותי בחברה', כשעיוותתי את הקול שלא יזהו אותה, כי חשיפה כזו מסכנת אותן ואת משפחותיהן, ולא רציתי להיות אחראית לרצח על רקע כבוד המשפחה".
מציאות מלאה באפור
"מצאתי מציאות די מורכבת", מספרת אסולין על מה שראתה בכלא. "תמיד חשבתי שזה שחור ולבן. הבנתי שאם אנחנו חושבים שנמסור את השטחים והכול ייגמר, שזה רחוק מלהיות ככה. עברתי במשך שנתיים סוג של מסע, ואני מנסה להעביר את הצופה סוג של מסע ולא להוליך אותו למסקנה קונקרטית, שסוף הסרט ימשוך להרהורים. רציתי לפרוס את המציאות ולהראות לצופה כמה אפורים יש במציאות הזו".
*ולך עצמך יש מסקנות?
"קטונתי, אבל נראה לי שלא משנה אם אנחנו נצא מעזה, נחזיר שטחים או לא נחזיר שטחים, הגישה לפתרון הזה היא רקובה ולא נכונה".
*איפה השגיאה?
"בדרך הפעולה שאנחנו פועלים בה, כשאנחנו לא באמת מכירים אותם ועובדה שזה לא עובד כבר כמה עשרות שנים. הייתה אסירה שאמרה לי 'את הישראלית הראשונה שאני פוגשת, עד היום פגשתי רק חיילים. לא דיברתי עם אף אזרח'. אני מצדי נצמדתי לקודים ההתנהגותיים והקפדתי לא לסטות מהם".
*איזה קודים התנהגותיים, למשל?
"יש היררכיה מאוד ברורה בכלא, שצריך לעבור אותה. יש שני אגפים בכלא, של הג'יהאד והחמאס ושל הפת"ח, ולכל אגף יש דוברת. אז כל דבר הייתי חייבת לאשר עם הדוברת. הייתי באה בבוקר ואומרת לכל אחת מהדוברות מה אני מתכוונת לעשות היום, ועם מי אני רוצה לדבר, ופיתחתי סוג של קשר בצורה הזו".
*בעצם, איך מפתחים קשר עם שהידות?
"זה לכבד אותן כבני אדם, לא משנה מה הן עשו. ומצד שני לא לשכוח שבגלל המעשה שלהן אני שם. הכנות הזו אפשרה רגעים אינטימיים. ברגע שהן הבינו שזה אמיתי ולא מניפולציות, הן התמסרו. בניתי איתן קשר לאט-לאט, בלי להכריח".
*מה לא יכולת להכניס לסרט עצמו?
"אני חושבת שאת המניע האמיתי של כל אחת, ואת הדרך שבה גם אם הן אומרות את הסלוגנים שמצופים מהן, הן מבינות שזה מה שמצופה מהן והן לא יכולות להגיד משהו אחר. אבל בשבילי זה נשאר בעינו - ברגע שהן נטלו חיים, הן כבר לא קורבן".
*זאת אומרת שלא הגעת אליהן אובייקטיבית, הגעת מעמדת קטגור מלכתחילה?
"מלכתחילה התייחסתי אליהן כאל לוחמות חופש, נשים שנלחמות בעד עצמאותן, וגיליתי שזה לא ככה. זה מכלול של המון דברים שאחד מהם הוא כפייה, וכששאלתי אותן 'אתן 120 אסירות, למה אתן ממשיכות לשתף פעולה?' אז אמרו לי 'מי הראשונה שתעשה את זה?'
"השתדלתי לבוא הכי נקייה שאפשר, אבל בימים הראשונים עם כל שאלה ששאלתי היו לי בראש משפחות שיקיריהן נפגעו בפעולות טרור. כל הזמן חשבתי איך הצופה יחשוב ומה הוא יחשוב. ולשמחתי, בשלב מוקדם הבנתי שאסור לי ללכת למקום הזה ושאני מייצגת את עצמי ולא את המשפחות ולא את המדינה, אלא רק את נטלי, וזה מה שהבאתי לסרט. זו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי".
*איזו מין נטלי הצגת לפניהן?
"הייתי קצת יותר מחוספסת, כי אלו מפגשים לא פשוטים. באחד מהם ישבתי מול אישה שרצחה אישה בהריון, והיא אומרת לי: 'עשיתי מה שעשיתי ולא משנה מה אני רואה', ומצד שני היא אומרת: 'מה את חושבת, שאני מפלצת? יש לי רגשות, אני בן אדם', והטלטלה הזו רודפת. כשהאסירה קהירה פוגשת את ילדיה, אז הצופה יכול ברגע אחד לכאוב את כאבה, אבל ברגע אחר אתה מזדעזע שאתה מרשה לעצמך להרגיש ככה".
*חלקת איתן דברים?
"מעט מאוד. שמרתי על עצמי, הבנתי שהן לא יכולות להיות חברות שלי במציאות".
"לא יהיה גישור אף פעם"
כשאסולין נשאלת על רגעי קירבה שהתגלו במשך פרק הזמן הזה, היא נרתעת ואומרת שהיא חוששת. "גם ככה היו כבר כמה הקרנות והיו תגובות קשות. אנשים מאוד רוצים שסרט על שהידה יהיה סרט מסוים. והסרט הוא לא שמאלני, לא ימני, הוא לא מתעסק בזה, הוא ברובד אחר לגמרי, ובשביל להסתכל למציאות בעיניים היו חייבים להיווצר רגעי אינטימיות".
*הן באמת שונאות אותנו כל כך?
"לא, אבל בעצם זה שהן בכלא, הן צריכות להצדיק את זה שהן קמות בבוקר. לקהירה יש שלושה מאסרי עולם, היא חייבת להיאחז במשהו. מה שהן אוחזות בו הוא האמונה באללה, ובאמת רובן הופכות להיות דתיות בכלא. זה חלק מלהיות קבוצה, להתאגד. הן אומרות לאללה יש סיבה שאני יושבת בכלא".
*למה העברת את עצמך את זה?
"זה היה בבטן שלי. הייתי חייבת לפגוש את הנשים הללו ולדעת איפה אני חיה. זה ריתק אותי. היה לי בהתחלה תסריט אחר על נשים אירופיות שמתחתנות עם ערבים ובאות לגור איתם בארץ, ועזבתי את זה".
*מה המסקנה שלך מהסרט הזה?
"שהפער הוא גדול מדי ודומיננטי מדי מכדי שיעשו שלום. אני קוראת את כותרות העיתונים על מגעים עם סוריה ואני לא מאמינה שזה נכון. אין באמת רצון אמיתי. תמיד אומרים 'הבן שלי כבר לא ילך לצבא', וזו קלישאה. אני לא חושבת שיהיה שלום אי פעם. פעם הייתי בטוחה שיהיה".
*יצאת פסימית מהסרט?
"כן, או מציאותית. פשוט הבנתי שזה לא ילך. לא יהיה גישור אף פעם. הפערים גדולים מדי וההתנהלויות לא נכונות, וזה מחמיר ככל שעובר הזמן, והם כבר רגילים לחיות ככה ואנחנו רגילים לחיים שלנו".
