יש ספרים שהולכים בגדולות. יש ספרים שעוסקים בדילמות מוסריות הרות גורל. יש ספרים שמעוררים וויכוחים חוצבי להבות. ויש ספרים שהולכים בקטנות עד שקול צעדיהם כמעט לא נשמע, רק המיה חרישית שהולכת ומתפשטת כמו עיגולי מים סביב אבן צונחת.
"קול צעדינו" הוא ספר כזה. חרישי. מתגנב. זוחל מקצות האצבעות שאוחזות בדף אל לב הקורא, בצעדים זעירים ובעיקר ברסיסי תמונות. חלקם סתומים, חלקם צלולים וברורים, רק כדי לגלות בתמונה הבאה או בזו שאחריה שלא היה, או אולי היה, אבל לא מה שחשבנו. כי רונית מטלון בספרה החדש לא מתעסקת בנושאים הרי גורל של התמודדות עם אשמת הנאציזם למשל, וגם לא עם שאלת החיים בארץ מלאת בשורות. בסך הכול היא מביאה סיפור קטן. אפילו לא סיפור. אוסף של זיכרונות.
מעשה בתא משפחתי קטן, בשולי שכונת עוני, בישראל של שנות ה-50-60, שהיו רבים כמותו ולא היה אחד כמוהו: "היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני, 'אל בנת', הילדה, גוף שלישי נצחי. היא לא הייתה עוד מישהו, היא הייתה הצריף" (עמ' 39). וכשרונית מטלון אומרת "היא", היא מדברת על האמא: "בינינו לבין עצמנו ולפעמים גם בפניה, קראנו לה 'האמא': האמא באה, האמא הלכה, האמא אמרה, איפה האמא" (עמ' 24).
יש לנו ארבעה שחקנים מובילים: סמי (האח), קורין (האחות), הילדה והאמא. ושני שחקני משנה: מוריס (האבא) ונונה (הסבתא). מוריס הוא נוכח-נפקד, והצריף הוא האמא. מוריס יוצא להפסיד במלחמות אבודות כמנהיג העלובים. האמא כמו סלע נטועה במקום כדי לנצח במלחמת הקיום ולהביא לחם לילדים. חומרים שכותב אחר היה ממחזר ככתב אישום נגד שלטון מפא"י של אותן השנים, עם תיאורים מוכרים וקינה על ריסוק המשפחה, מפתיעים אצל רונית מטלון כפיסות אגדה לירית נוראה ביופייה.
בלי שמץ של סנטימנטליות עולים שבבי הזיכרון שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל הצירוף של הפיסות שלכאורה לא קשורות, הופך את התמונה לעמוקה, ללא צפויה ולאמיתית, דווקא בגלל הריאליזם הפנטסטי שבחלק מהתיאורים. יש כאן שלושה צופים קטנים ביחסים שקיימים או אולי לא קיימים בין האמא למוריס. שלושה ילדים שבעיני כל אחד מהם משתקף חלק מדמות הפנטזיונר, הנוכל, חסר האחריות, או המהפכן שנשמתו וחייו קודש למאבק המעמדי - מי באמת היה מוריס? האם הייתה אהבה גדולה בינו לבין האמא - כמו שהנונה טענה, או שמא היה כובש לבבות חסר מצפון? לעולם לא נדע.
בוויכוח הנצחי האם ספרות צריכה סיפור עם קו עלילה ברור, או שמספיקים הדרך והסגנון והכתיבה - "קול צעדנו" מוכיח בכל מילה וכל שורה שבו שאמנות זה לא המה, זה האיך. *
"קול צעדינו", רונית מטלון, עם עובד, 424 עמ'