לקבלת בועז יונה, שתיים שלוש, עסקת טיעון!
כך לפחות נראתה אתמול חזרתו לארץ של בעלי חפציבה, האיש שטוען שהוא לא ברח, האיש שהשאיר אלפי משפחות בלי בית, ובכל זאת קיבל על מגש יופי של עסקת טיעון - שבע שנים בכלא, 4 מיליון שקל פיצוי-בדיחה. בית המשפט עוד לא אישר, אבל עם ישראל כבר חטף את ההלם.
פסטיבל יונה התחיל כבר בסוף השבוע שעבר, בזכות שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים 10 ו-2, ששלחו את כתביהם לוורונה. על רקע חומות הכלא האיטלקי קיבלנו את כל הלו"ז של הסלב החדש, משל היה מדונה בביקור בישראל: בחמש נחיתה בנתב"ג, בשש חקירה ראשונית ביאח"ה בת ים, לילה באבו כביר, בבוקר הארכת מעצר בבית משפט שלום. אבל אף אחד לא אמר: "ערב, עסקת טיעון".
יושב הצופה בביתו, בסלונו, בכורסתו, ושואל את עצמו: אז מה בעצם הם עשו שם? בשביל מה הם נשלחו אם לא כדי לדווח לנו על התפתחויות חדשות? מה הם ועורכיהם ידעו, מה זה הדבר הזה שבזכותו ברוך קרא ומשה נוסבאום קיבלו בליסימו וויקנד, ובתמורה לא נתנו לנו כלום?
בין אם ידעו ואסרו עליהם לפרסם, ובין אם לא ידעו, הדבר היחיד שהיה שווה טיסה לאיטליה - ביום ראשון בערב - הוא מופע היחיד שיונה סיפק במטוס. ועם זאת, אנחנו לא קנינו כרטיס. לא לטיסה, ולא למופע. אם היו שואלים אותנו, לא בטוח שהיינו רוצים לראות אותו, עושה מעצמו מסכן ובלי להתבייש משווה את מה שקרה לו למה שעשו לאייכמן.
במקום זה היה ראוי יותר להציג סדרת כתבות עם נפגעי חפציבה, אלה שנותרו בלי בית. להזכיר את הסיפור שלהם, לעקוב אחרי כל מה שקרה להם בשנה האחרונה, לתת להם את זמן המסך שקיבל יונה. אבל לא. הם נאלצו להסתפק במבזקים, הפגנות וכתבה אחת "לאיזון", תודה רבה ושלום.
הצרה הגדולה אינה התקשורת אלא האופן שבו מתנהלים עניינים משפטיים בישראל. האם מה שקרה פה הוא הגיוני? האם לא הגיוני יותר לצפות לקצת צדק? התחושה היא שיונה תקע לרוכשים סכין בגב, והמדינה תוקעת להם אותו בבטן. וגם אם זו רק תחושה, וצריך להתחשב בעובדות ("יונה ישתף פעולה עם חוקריו"), ויש סוגיות משפטיות וכל הווג'ראס הזה - עדיין, מישהו עירבב את הטיח. מישהו אחר יצטרך לצקת את היסודות.