לזאר פלוריסאן" ("האמנויות הפורחות") הוא הרכב צרפתי מצוין, המתמחה בביצוע מוזיקה מתקופת הבארוק בכלים מקוריים ובפרשנות נאמנה למקור. הופעתו בירושלים שבה והזכירה את מטרתו האמיתית של פסטיבל ישראל: להביא לכאן הרכבים מחו"ל באיכות הגבוהה ביותר, מתוך הבנה שאין בארץ כמעט אף מסגרת אחרת שיכולה לעשות זאת.
התוכנית כללה שלוש יצירות מתקופת הבארוק, שתיים מוצלחות יותר ואחת קצת פחות. המרשים ביותר היה הימנון ההכתרה הקצר "צדוק הכהן" של הנדל, הכתוב למקהלה ותזמורת שבה מככבות שלוש חצוצרות בארוק. שני באיכותו היה ה"גרנד-מוטט" (יצירה למקהלה עם תזמורת וסולנים) של מונדונוויל, המתחיל במילים "בצאת ישראל ממצרים". גם הוא זכה בביצוע מעולה, למרות שאיכותו המוזיקלית לא תמיד בשמיים. שלישית הייתה ה"אודה לססיליה הקדושה" של הנדל, יצירה ארוכה שאינה משיאיו של המלחין. יש בה אמנם קטעים מוצלחים, אבל בקונצרט כל-כך מיוחד היה לטעמי מקום לשבץ משהו יותר מהודק. בכל מקרה, גם היא בוצעה למופת: המקהלה נשמעה עשירה ומלאת צבע, התזמורת הייתה מדויקת וחמה, והסולנים היו מעולים. במיוחד הבריקה זמרת הסופרן סופי דיינמן, עם קול יפהפה ורב-גוונים. נדיר לשמוע בארץ מופעים חיים שמבצעיהם נשמעים כמו בהקלטות הטובות ביותר, וכאן זה היה בדיוק המצב.
נקודת הכשל היחידה של המופע הייתה בחירת האולם. הרכבי בארוק נשמעים במיטבם באולמות קטנים עם אקוסטיקה חמה, ואולם בנייני האומה העצום והקר ממש לא עונה לקריטריון הזה. רמת הביצוע הייתה אמנם אופטימלית, אבל אין ספק שחברי ההרכב היו מצלצלים באופן הרבה יותר מרשים באולם מתאים. אם כבר מביאים לארץ הרכב ברמה כל-כך גבוהה, לא חבל למקם אותו בכזה אולם בעייתי?
בארוק עם גרוב
למרבה השמחה גם לנו יש תזמורות בארוק משלנו, ובאיכות לא רעה. הבארוקדה, נכון להיום, היא אחת המובילות ביניהם. המופע האחרון שלהם, במוצ"ש, הוכיח זאת היטב. רק בבארוקדה אפשר לשמוע היום מופע כזה, שבו שירי עם אנגליים נפגשים עם שירי לאדינו ועם "טייק פייב" של פול דסמונד - והכול באיכות ביצוע מצוינת ובאווירה צעירה וכיפית.
חברי התזמורת הם מומחים בנגינה בכלים מקוריים מתקופת הבארוק, ורובם בוגרי לימודים גבוהים בחו"ל. התזמורת פועלת בלי מנצח, מה שלא נראה שמפריע למישהו. להיפך: הדמוקרטיה הזו דווקא מניבה תוצאות מצוינות. לקונצרט הנוכחי הצטרפה להרכב זמרת הסופרן קרן הדר, ששרה מגוון שירים בקול יפה ועם המון חן. היו שם כמה מהשירים הידועים של ג'ון דאולנד, שיר של מונטוורדי, שירי לדינו ועוד ועוד. היה שם אפילו ביצוע מרגש לגרסה המקורית והעתיקה של "סקרבורו פייר", שמוכר יותר בזכות הגרסה של סיימון וגרפונקל. הדר נמצאת בשיאה ברפרטואר הזה, ולמרות שבכמה מהשירים אני ממשיך להעדיף גרסאות מוקלטות, הרי שמבחינה בימתית וקולית היא הייתה מקסימה. בין השירים נוגנו קטעים כליים של ויואלדי וטלמאן, בנגינה ששרתה עליה שמחת עשייה ואהבת מוזיקה אמיתית.
ה"בארוקדה" היא תזמורת צעירה ולא מכופתרת, והיא מרשה לעצמה לעשות דברים שתזמורות מהוגנות יותר לא ירשו לעצמן בחיים. בקונצרט הזה, לדוגמה, הם קפצו בין סגנונות והפתיעו עם קטע של מוזיקה ערבית, עם שיר של "החונקים" ואפילו עם קטע ג'אזי מלא גרוב. חידוש מבורך הפעם היה שיתופו של נגן התופים המצוין שיקו סיני, שסייע מאוד להשגת האפקט העממי הנדרש. יופי של ערב. *