לא מזמן, נחת אי-מייל חגיגי בתיבת הדואר שלי: אל-על מתכבדת להודיע לי - ואני מצטט - ש"מועדון הנוסע המתמיד זכה במקום ה-1 בתחרות הבינלאומית Freddie Awards, האוסקר של עולם התיירות".
אני מודה, התרגשתי מאוד. אולי הם ביטלו את התשלום על השתתפות במועדון הנוסע המתמיד, זה שיש רק חברה אחת בעולם שגובה אותו? יכול להיות שהם מתחילים לטוס בשבת? ואולי התקינו סופסוף שירותים במועדון קינג דיוויד שלהם בלונדון?
נפעם ומלא סקרנות לחצתי על הלינק המצורף. ושוב, אני מצטט: "תוכנית הנוסע המתמיד של אל-על העניקה 20% יותר נקודות בונוס בהעברה של נקודות מכרטיס האשראי המשויך לתוכנית בין מאי-לספטמבר (עבור כרטיסים ישראליים), בין אפריל-לנובמבר (עבור כרטיסי אשראי זרים)".
מי היה מאמין? אני טס כבר המון שנים, חשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל לדבר כזה לא הייתי מצפה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? בנושא הקרוב ללבי של טיסות לחו"ל, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.
אנשי ההיי-טק נדרשים לטוס ברחבי העולם ללא הפסקה, ונושא הטיסות הוא כאוב. לפעמים כיף בטיסות, לפעמים לא. לפעמים הן צפויות, לפעמים לא. מה שבטוח, הן תמיד שונות ממה שהן נראות. למה אני מתכוון? כמה דוגמאות.
החיוך הרחב של הדיילת. אני תמיד מייחס את החיוך לכך שהיא מנסה לסדר לי בצ'ק-אין את המושב הכי טוב על הטיסה. אחרי העלייה למטוס, אני מבין את פשר החיוך: 79-D - שורה אחרונה ליד השירותים, מושב אמצע. לא ניתן להטות את גב המושב ואין מקום לאחסן תיק יד.
הכסא בביזנס. סופסוף, שודרגת לביזנס. כל השנים הללו של ציפייה וניסיונות נואשים להתחנף לדיילות השתלמו. בעלייה למטוס אתה מהרהר בכיסא העור המפנק, כריות הפוך ושאר הפינוקים. והנה אתה מגיע ל-5C-, כסא מרופט עם כיסוי בד שבמבט ראשון נראה כמו אחרון הכיסאות במחלקת תיירים. "סליחה", אתה פונה וודאי לדיילת, "5C- זה ביזנס?" "הו, בוודאי. שנייה אחת", היא תענה. מיד היא תרכון מעל הכיסאות, תסיט וילון קטן מאחורי הכסא כך שיחצוץ בין השורה שלך לשורות שמאחריה. "הנה, עכשיו אתה בביזנס!" תוסיף בקריצה.
האוכל. נכון, האוכל ברוב חברות התעופה די מזעזע. אבל יש חברות (מבלי להזכיר שמות), ובמיוחד חברות שלארץ המוצא שלהן היסטוריה מפוארת בתחום, שמהן אפשר לצפות לרמה מינימלית של קולינריה. אז זהו, שלא. אם ציפיתם, למשל, לפסטה עם רוטב טרי וריחני, זה בדיוק מה שתקבלו, רק בשינוי אחד: התאריך. החוק פשוט: רוצה אוכל טרי עם תאריך של היום? תבוא עוד כמה ימים.
הטרולי. הלכתי במיוחד לחנות מזוודות ורכשתי את הטרולי הקטן, הקומפקטי, המיניאטורי, הקל, המתקפל והבלתי נראה שהיה בחנות. בטרמינל מגיעה הבשורה הנוראה מכל: "אתה צריך לשלוח את הטרולי", מודיע לי הדייל. מתברר, ש"לטיסה זו מותר להעלות רק טרולי ריק, ללא גלגלים, כשידית הנשיאה מפורקת, ובצבעי פסטל בלבד".
הכלכל הראשי. תמיד חשבתי שיש על מי לסמוך, דמות אחראית ובוגרת שבמקרה של תקלה (למשל, במקרה של טפטוף מים על הכסא, אם הווידיאו לא עובד או המשענת שבורה), תבוא ותציל אותי. בפעם האחרונה הוא רק הביט בי במבט מזוגג ואמר: "דיוטי פרי?" אחרי זה הוא נעלם לאופק.
כן, זה תמיד שונה ממה שזה נראה.
הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק