השחקנית אוסנת פישמן היא הילדה הכי יפה בגן, אבל 36 שנים לא הספיקו לה כדי להפנים את זה. היא עדיין מיטלטלת בין מצבי רוח קיצוניים לימים רעים במיוחד. בהצגה חדשה שעלתה ב"הבימה", "משוגעת" שמתעדת את קורותיהן של דמויות שונות במחלקה בבי"ח לחולי נפש, פישמן מגלמת את הדמות של טומי, בחורה עם הפרעה אנטי-סוציאלית.
"בחרתי את ההפרעה באופן שרירותי" היא אומרת, "אבל יש משהו בהפרעה אנטי-סוציאלית שדווקא כיף לשחק את זה. יש בזה משהו בוטה. מצד אחד, חשבתי שכילדה הייתי נורא רוצה להתנהג ככה ולא היה לי אומץ. רציתי להיות מישהי נטולת רגשות, נטולת מצפון. זו הפרעה ססגונית. מצד שני, היה לי קשה להעמיד את הדמות כי לא רציתי שישנאו אותי".
אז איך התמודדת?
"היינו פעמיים בבי"ח וראיתי שם במחלקה של המבוגרים חלק מהגברים שהם אנטי-סוציאליים. זו הפרעה שהיא נדירה אצל נשים, וממה שראיתי במחלקה לא מאוד אהבתי. כשנכנסים למחלקה רואים את החיים באמת. זה לא התיאטרון".
זעם לא קדוש
פישמן, שחקרה היטב את מהות ההפרעה של הדמות שאותה היא מגלמת, מסבירה אותה באופן הבא: "לפי ההגדרה, אנשים עם הפרעה אנטי-סוציאלית הם בדרך-כלל אנשים מאוד אינטילגנטים וכריזמטים, שקל ללכת אחריהם, אבל הם נטולי מצפון ורגשות אשם. הם מנצלים את הסביבה לתועלת שלהם ולא מכבדים חוק או סמכות. אלה אנשים שיוצרים קשרים שטחיים רק למטרה כלשהי. כמעט כמו כל ההפרעות האחרות, הפרעה אנטי-סוציאלית היא 50% גנטית ו-50% סביבתית".
איפה התחברת לדמות?
"בכעס ובזעם על כולם. בתור ילדה אני זוכרת את עצמי נורא כועסת אבל הפניתי את זה בעיקר כלפי עצמי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בהלקאה עצמית, בשפיטה עצמית מוגזמת כשהכול מלווה בכל-כך הרבה כעס שאין לך לאן להפנות אותו".
היית רוצה לטפל בטומי הדמות שלך בהצגה?
"אני חושבת שיש לה תקנה, אך לא ממש בטוחה בזה. אני מאמינה קטנה בשינויים גדולים. אפשר לעשות שינויים קוסמטיים לזמן מסוים, אפשר למתן, לשייף את הפינות, אבל לא באמת להפוך למישהו אחר".
את לא עברת שינויים?
"עברתי שינויים אבל בבסיס נשארתי אותו דבר, לא יודעת עד כמה אפשר לשנות את הבסיס. אני יכולה להפנות את זה לתיאטרון, לנסות לתעל את זה למקומות אחרים. אבל אני חושבת שזה משהו מולד. ניהלתי דיאלוג עם אינספור פסיכולוגים וניסיתי את כל השיטות - מטיפול פרוידיאני ועד שיטות אלטרנטיביות, ונוכחתי לדעת שאתה נשאר אתה. הבנתי שהחיפוש והנבירה בעבר לא בהכרח מביאים לתוצאות בהווה. להיפך יש אולי דברים שעדיף לא לגעת בהם. כי זה לא באמת שאתה נוגע במשהו ואתה נגאל".
מחפשת מרחב נשימה
למרות כל הפצעים בחייה שעדיין לא הגלידו ולמרות הקושי שהיה כרוך מבחינתה בעיסוק האינטנסיבי בחומרים נפשיים קשים, פישמן החליטה לא לוותר וללכת על התפקיד.
"נכנסתי לאינטרנט ונשאבתי לבלוגים של חולים שכותבים מתוך המחלקות. נורא פחדתי והרגשתי באיזשהו שלב שזה לא מתאים לי, שלא נכון לי בשלב זה של החיים. בגלל זה בחרתי בהפרעה שהיא לא אחד על אחד מה שאני סובלת".
מתי הרגשת שזה יותר מדי עבורך?
"כשכחלק מהעיסוק בבניית הדמות, היו לי התקפי בכי שלא היו לי כמה שנים טובות, אז התחלתי להגביל את עצמי, לא להתעסק בזה יותר מדי, רק בחזרות ולא מחוצה להן".
זה חלק מהבעיה, שאת הולכת עד הסוף.
"כן וזה אחד הדברים שעושים לי קושי בחיים. תמיד אמרו לי שאי אפשר לחיות בסגנון כזה של הכל או לא כלום. צריך ללמוד לחיות באפורים וזה קשה".
למרות מה שאת מתארת, את נמצאת היום בזוגיות יציבה.
"תחשבי רק שזה פעם ראשונה בחיים שזה קורה לי ואני כבר בת 36. העניין הוא שאני לא חושבת שזה היה יכול לקרות לי קודם. אף פעם לא הרגשתי לפני זה שיש אדם שארצה להיות איתו לנצח, אפילו בתור רעיון. והנה, מצאתי אותו ואנחנו הולכים להתחתן בניו-יורק בחתונה אזרחית".
את גם מלהטטת בין חמישה תפקידים שונים בהבימה. זה לא קשה?
"זה נותן לי את הכוח להמשיך כי זה שוחק לעשות אותו דבר. כשאתה עושה כמה דמויות זה נותן מרחב נשימה".
היו זמנים קשים גם במשחק?
"כל התחלה היא קשה, למרות שמבחינת התיאטרון מאוד פונקתי. היה שלב שבו הרגשתי שיש אי צדק בתפקידים שקיבלתי. להיות הגבוהה והבלונדינית זה לא תמיד בעדך. מהבחינה הזו המעבר להבימה עשה לי הרבה יותר טוב".
את רוצה ילדים?
"כן, למרות שאם אני חושבת על זה יותר מדי אני אומרת אולי לא. אני שואלת את עצמי לא אחת איזה מטען גנטי אני מעבירה להם, והאם הם יצטרכו לעבור את כל מה שעברתי. אבל אני רוצה ילדים, מסקרן אותי לראות מה אוכל לעשות יותר טוב. לקחתי כלב לפני שנתיים רק כדי להתאמן בלאמץ יצור חי". *