עסקה להשבת גופות חיילי המילואים, גולדווסר ורגב, היא הטובה בעסקאות שנעשו כאן בדור האחרון. ב"מהלכים המסחריים" מול הפרטנרים שלנו כבר שילמנו, לדוגמה, 60 מחבלים תמורת חלקי גופה, של לוחם השייטת איתמר איליה ז"ל. 45 מחבלים תמורת גופות אלשייך ופינק ז"ל.
העסקה היתה טובה, העסקנות רעה. השיח הציבורי המפוטפט, הערבוב, הבלילה בין העסקה הזו לבין מקרה רון ארד, לבין גלעד שליט, לבין הסכם הרגיעה.
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שמאז מלחמת לבנון שקטמה את זחיחותו מחליט נכון בסוגיות מדיניות וביטחוניות, באומץ ובאחריות - איבד ביטחון עצמי בגין מצבו המשטרתי והפוליטי. לכן יכלו ראשי המוסד והשב"כ, דגן ודיסקין, וראש מטהו, יורם טורבוביץ', לסכסך את דעתו ולבלבל אותו לרגע. בסופו של ליל, אולמרט התעשת והחליט נכון.
תעלומת רון ארד היא טרגדיה ממש, חזיון-תוגה לאומי. במשך שנים עשתה ישראל והשקיעה מאמצים ומשאבים, שלא נעשו ולא הושקעו על ידי אף מדינה בעולם בניסיון לברר מה עלה בגורלו של לוחם. המאמץ לאתר את ארד ולהשיבו ארצה החל באיחור ניכר ולא תמיד נעשה בכישרון, אבל הוא היה מרבי.
סמיר קונטאר הכלוא לא יביא קמצוץ מידע על גורלו של ארד. אין צורך בקונטאר לעניין זה. נסראללה אמר בקולו שלו: "ישראל מתעניינת מאוד בגורלו של רון ארד. ההצעה בתמורה לגורלו היא כזו שתגרום לאדם להפוך עולמות" (חודש יולי, 1996). ועוד אמר: "אנחנו מאוד רוצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד. אם נשיג אותו, נדרוש ונקבל הון עתק" (יוני, 1998).
הלוואי, מי ייתן, שרון ארד היה חי ומצוי בידי חיזבאללה. אם נסראללה היה דורש, למשל, בתמורה לנווט השבוי, להוריד עשרים-שלושים התנחלויות, יש למישהו ספק כיצד היה העניין מוכרע? היינו מורידים התנחלויות ואולי אף נותנים לחיזבאללה נציגות כבוד במועצת יש"ע.
סמיר קונטאר הוא רוצח אכזר ונחות שבהיותו בן 16.5 רוצץ ראשה של תינוקת. הוא משתחרר מהכלא בן 47. מביני דבר, כמו ח"כ ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב"כ, מציעים לבקש מראשי העדה הדרוזית וחכמיה להטיל עליו חרם ולהוציאו מחוץ לעדה.
כבר לפני שלוש שנים הודיע חיזבאללה לישראל: רון ארד מת. סגרנו את התיק. אל תחזרו אלינו בעניין זה! ישראל המשיכה ללחוץ. לפני כשמונה חודשים, במקביל לעסקה שבה הוחזרה ארצה גופת האזרח, העולה מאתיופיה, גבריאל דווייט, התקבל דו"ח שסיכם את תחקיר חיזבאללה. לדו"ח הזה היתה מגרעת גדולה: הוא הסתכם בחודש מאי 1988, עת רון ארד היה חי ומוחזק בידי דיראני. והיה בו יתרון קטן: הוא סומן בטעות, בשוליים, כדו"ח מס' 1, מה שלימד אותנו שקיים גם דו"ח מס' 2.
כאשר ראש המוסד, מאיר דגן, מתייצב בתקיפות נגד העסקה ומולו מתייצב הרמטכ"ל, גבי אשכנזי - נוצרת תחושה, אולי מוטעית, של מחויבות ארגונית, כל מפקד והלוחמים שלו, כל אחד והגופות שלו.
לפני שנים אחדות נהרגו שני לוחמי מוסד בווינה, אוסטריה, בתאונת דרכים, בעת שקיימו, רכובים על אופנוע, מעכב אחר שותפו האיראני של נחום מנבר. העוינות היתרה כלפי נחום מנבר והמחויבות לתקוע אותו נבעה, כך אומרים, בשל מעשיו, אך בעיקר בשל המחיר האנושי הכבד הזה.
על כל פנים, כדי לחלץ את שתי הגופות ולהביאן לקבר ישראל סיכנה ישראל אנשים, סיכנה חיי אדם ואף סיכנה את יחסיה עם אוסטריה.
הלוואי שהעסקה האחרונה תהא מדד השוואתי לעסקת גלעד שליט העתידית. ברור שעל חייל חי נשלם יותר מכפי ששילמנו כאן ופחות ממה שחמאס דרש בהתחלה. מחמוד א-זאהר דורש אסירים עם "דם על הידיים". אין בעיה, בתנאי שישבו בכלא, כמו סמיר קונטאר, שלושים שנה. *
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2