גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

"היום העולם היצרי והעונג תופסים מקום מרכזי"

עונג כסמל סטטוס: "פרויד אמר שהפאלוס שווה לכיס. התחרות החומרית וההישגית היא גדולה. הרצון להיות זכר אלפא - להחזיק באוטו גדול יותר, בבית גדול יותר - מתבטא אצלנו בסמלי הסטטוס. אם בעבר כל אחד ידע את מקומו בהתאם לכישוריו (אדונים, משרתים, איכרים, אצילים), בעידן הקפיטליזם נוצר לא פעם פער בין הכישרונות לשאיפות. בהתאם, הערך העצמי עומד בסימן שאלה והקושי להתמודד עם המירוץ גדל".

רגשות האשמה: "במציאות ההיסטורית של העם היהודי נמצא גורל של רדיפות, פוגרומים, מוות ושואה, שהוביל להפנמת מסר חברתי שלפיו אסור לשמוח יתר על המידה. תחושות עונג והנאה נתפסו כחטא חברתי, אלא אם היו במסגרת לגיטימית, בתוך החוק החברתי (שמחה בחתונות למשל). גם בתקופת קום המדינה בלטה התחושה שלפיה אין לשמוח, ואף הצטרפה לכך תחושת האשם של אלו שניצלו בשואה בעת שחבריהם ומשפחתם נותרו מאחור ונספו.

"במחצית השנייה של המאה ה-20 העולם הפך לכפר גלובלי והאינדיבידואל הוצב במרכז, מה שהביא לכך שאין יותר טאבו חברתי באשר להנאות. להיפך. יש שאיפה להגשמה עצמית, והמסר המרכזי הוא להגיע להצלחה, להנאה, לפרסום. ישנה פריצה של הגבולות, והעולם היצרי והעונג תופסים מקום מרכזי. למעשה שוב יש כאן התאמה למסר חברתי, אלא שהפעם זהו מסר שמעמיד את הפרט במרכז".

הקשר בין חברת שפע ותענוגות לאחוזי דיכאון גבוהים: "ההנאות הן מנגנון הגנה שבא למלא חסך. יש בילויים בלתי פוסקים שבאים מול קיום שהוא כל הזמן מאוים. יש כאן ציר של היי ודאון, ומנגנון הגנה מפני הדאון. החברה המערבית פוגשת בפער שבין העולם הרגשי לעולם האינטלקטואלי. התהליכים הרגשיים נותרו כשהיו, והתהליכים השכליים מהירים מאי פעם".

* פרופ' אהרון בן זאב

מחבר "ישר מהלב" ונשיא אוניברסיטת חיפה: "הבעיה היא בתענוגות שיש בהם הוצאת עיניים"

עונג: "דבר שטחי וקצר מועד, בעוד שאושר זה משהו יותר מורחב ועמוק. לא צריך לבטל את העונג, למרות שהוא תקף לזמן קצר יותר. אין בזה רע, כל עוד זה נעשה במידה ולא הופך למרכז החיים".

רגשות האשמה: "כשמדובר בפעולה שטחית ולא מפותחת נוצרים רגשות אשמה, גם כלפי עצמך וגם כלפי אחרים. יש כאן תחושה של בזבוז זמן ושל עיסוק בדברים לא ראויים. אנשים תמיד חיפשו הנאות, אין בזה כל רע. הבעיה מגיעה כשמדובר בתענוגות שיש בהם הוצאת עיניים. כשזה מגיע להדוניזם - רגשות האשמה הם עצמיים, כשזה תענוגות - רגשות האשמה הם כלפי אחרים. נוצרת תחושה של התנהגות לא ערכית ושל בזבוז משאבים של האומה או של האחר".

השילוב בין הנאה לעבודה קשה: "בתקופת קום המדינה לעבודה היה ערך משל עצמה. עיסוק בתחומים 'שטחיים' יותר התקבל באופן שלילי. היום זה לא כך. לא כל עבודה היא בעלת ערך, ואז עולה המשקל של ההנאות".

* הפילוסופית: פרופ' רפאלה בילסקי

מחברת הספר "מקסם האושר": "הנאה במקום העבודה"

ההבדל בין אושר לעונג: "אושר הוא סיפוק כללי מהחיים של האדם כמכלול, בעוד שעונג והנאה זה משהו הרבה יותר פיזי וקצר מועד. אפשר להגיע לפיק של אושר גם במסגרת ההנאה, אבל מדובר בסוג מסוים של רגשות, שנמשכים זמן מוגבל. על אושר אף אחד לא מרגיש צורך להתנצל, בעוד שעל הנאה ועונג כן. מימוש העונג הוא בדרך כלל תוצר של דחף".

רגשות האשמה: "בעבר, עונג היה מילה גסה בחברה הישראלית. לא כולם יכלו להרשות לעצמם הנאות גדולות, והייתה בזה רמיזה על משהו גשמי. היום החברה הישראלית השתנתה, כולם רוצים להתעשר ולצבור כסף והנאות. יש תרבות חדשה והצעירים המודרניים בפירוש לא מתביישים עוד, אלא הופכים את ההנאה לחלק בלתי נפרד מהחיים".

השילוב בין הנאה לעבודה קשה: "יש משקל גדול להנאה במקום העבודה, והיום חברות גדולות משכילות לתת תענוגות לעובדים שלה דוגמת שיעורי יוגה, הרצאות, סופי שבוע, כדי לשמר את החשק לבוא לעבודה".

* הפסיכולוג: ד"ר טל בן שחר

מחבר "באושר ובאושר": "איבדנו את המצפן הפנימי"

למה בחברת שפע מלאת תענוגות, שיעור הדיכאון גבוה כל כך?

"יש הסבורים שזה מפני שהציפיות שלנו עלו. אם בעבר הציפייה המרכזית הייתה להביא לחם לשולחן בסוף היום, הרי שהיום אנחנו שואפים לבית במגדלים היוקרתיים ביותר, מכונית יקרה, מעמד. אבל זה לא מדויק. לא זו הבעיה. אין פסול בלשאוף לגובה. זה דווקא חיובי. הבעיה היא בפער בין ציפיות נכונות ללא נכונות.

"אם אני סבור שהקידום הבא בעבודה, העלייה הבאה במשכורת ואפילו מערכת היחסים הבאה יביאו לי אושר - זו ציפייה שגויה. זה יכול אולי להביא לקפיצה זמנית ברמות האושר, אבל לא לאושר מוחלט. אם הציפייה שלי היא בילוי זמן איכותי יותר עם היקרים לי, ציפייה להכיר בטוב, ציפייה לעשות דברים בעלי משמעות - אלו ציפיות נכונות, שיביאו אותנו לרמה גבוהה של אושר. אלו הדברים המובנים מאליהם, אלא שהמובן מאליו הפך ללא מובן בכלל".

למה בעצם? למה השאיפות הפשוטות נעלמות מהעין המודרנית?

"שני הדורות האחרונים בעולם המערבי זוכים באופן יחסי לרווחה ולרמת חיים גבוהה. במשך ההיסטוריה דאגו אנשים לחורף הבא. הדבר החשוב ביותר היה לשרוד. אנחנו פיתחנו את הצורך לשרוד לשאיפה התחרותית לצבור כל הזמן עוד ועוד. העולם השתנה ויש מנגנון של חוסר שביעות רצון תמידי. המשוואה היום היא שעוד הישגים והנאות חומריות יובילו לעוד אושר רוחני".

סמלי הסטטוס מגדירים אותנו. אנחנו עבדי המותגים.

"טבע האדם הוא ההשוואה והרצון להיות מוערך. אנחנו איבדנו את המצפן הפנימי של מה שבאמת חשוב לנו, ולקחנו את זה לקיצוניות. היום השוק החברתי מעביר מסר שלפיו שום דבר אינו מספיק. כדי להיות מאושר עליך להגיע לדבר הבא, וכאן האשליה הגדולה".

ועדיין אנחנו מרגישים צורך להתנצל על תענוגות.

"רגשות האשמה הם על היכולת שלנו להצליח. תחושה שלפיה אין לי זכות להתענג במסעדת יוקרה בשעה שיש אנשים שרעבים בעולם. אלו רגשות טבעיים, ולאו דווקא שליליים.

"בכל מקרה, הנאה ותענוגות בלבד לא מובילים לאושר. השילוב של הנאה ומשמעות יוצרים תחושת אושר אמיתית. יש כאן שילוב של פרויד - עקרון העונג, עם ויקטור פרנקל - האדם מחפש משמעות. החיבור של שניהם יוצר אושר".