דורון לוי הוא עורך דין ושותף במשרד עורכי דין עמית, פולק, מטלון ושות ומנהל בו את מחלקת המס
מערכת מיסוי הגונה אינה אמורה להשפיע על שיקולי משקיעים בשוק ההון. הבה נדמיין מדיניות מס שבה שיעור המס על השקעה בחברות ביטוח נמוך מזה הנגבה מהשקעה בפיקדונות בנקאיים, מדיניות זו אינה הגונה, מפני שהיא פוגעת בתחרות החופשית בשוק ההון.
בעבר התאפיינה מערכת המס בישראל בעיוותים מסוג זה: לדוגמא על השקעה במניות של חברות פרטיות, נגבה מס ואילו השקעה בניירות ערך סחירים הייתה פטורה. כיום נשאר לכך שריד בודד, אשר מעוות ככל הנראה השקעות בהיקף מיליארדי שקלים.
שיעור המס על השקעות פיננסיות נע בין 20% על ריבית המשולמת על נכסים צמודים למדד המחירים לצרכן לבין 15% על ריבית שנושאים נכסים שאינם צמודים.
שיעורי מס אלו הם כלליים ואחידים, וחלים על פיקדונות, איגרות חוב סחירות, השקעות בארץ ובחו"ל. עד כאן הכול טוב ויפה, ומערכת המס לכאורה אינה מתיימרת להעדיף מסלול השקעה אחד על פני האחר.
אולם לשיעורי המס האלה חריג מרכזי אחד: הלוואת בעלים לחברה הנמצאת בשליטת המלווה. כאשר אדם מלווה או מפקיד כסף בידי חברה הנמצאת בשליטתו, שיעור המס שישלם על הריבית שהחברה תשלם לו על ההלוואה לא יהיו השיעורים המקובלים בשוק ההון של 15% עד 20% אלא שיעור המס השולי שלו קרי כ- 47%.
רשות המסים מנמקת את שיעור המס הגבוה המוטל על בעל שליטה בכך שמדובר בעסקה בין צדדים קרובים ובעל השליטה יכול לקבוע להלוואה ריבית גבוהה ביותר אשר תשאב את כל רווחי העסק בדרך של ריבית החייבת בשיעור מס מופחת.
התוצאה של מדיניות זו היא שבעל שליטה לא יכול להלוות במישרין את כספו לחברה שבשליטתו. אם ייעשה כן הוא יקלע את עצמו לתאונת מס. ולכן במקום להלוות את הכסף במישרין לחברה, הוא נאלץ להפקיד את כספו בפיקדון בנקאי.
הבנק מרוויח פעמיים
פיקדון בנקאי זה ישמש ביטחונות להלוואה שייתן הבנק לחברה שבשליטתו. במקרה כזה הבנק משמש בעצם צינור המעביר את ההלוואה מבעל השליטה לחברה שבשליטתו.
מבחינה מקרו-כלכלית, בחירה של הסדר מס מוטעה המעניק לפיקדון בבנק שיעור מס נמוך יותר מאשר לפיקדון שמופקד בחברה הנמצאת בשליטת בעל המניות, מטה מיליארדי שקלים לחשבונות הבנקים.
מיליארדי שקלים אלו משמשים ביטחונות ומקור למתן אשראי לחברות שבעליהם הפקידו את הפיקדון בבנק. הבנק מרוויח כמובן במקרה כזה פעמיים, פעם מקבלת הפיקדון מבעל המניות ופעם ממתן האשראי לחברה.
תיקון העיוות
הסוגיה של הלוואת בעלים של בעלי שליטה מחייבת הסדרה ואני סבור שיש דרך טובה יותר להתמודד איתה.
בעל השליטה אכן יכול לקבוע להלוואה ריבית גבוהה ביותר ולמשוך את רווחי העסק במסווה של תשלומי ריבית. החשש הוא שבעל השליטה יקבע ריבית גבוהה מדי, ולכן הפיתרון טמון בפיקוח על שיעור הריבית ולא בקביעה שכל ריבית המשולמת מהחברה הפרטית חייבת מס בגובה 47%.
הפיתרון הנכון, משפטית, כלכלית ומוסרית הוא קביעה שריבית עד גובה אובייקטיבי מקובל (למשל, ריבית בנק ישראל או ריבית החשב הכללי) תהיה חייבת בשיעור המס המקובלים בשוק ההון, 15% עד 20%, ואילו כל ריבית מעבר לשיעור אובייקטיבי זה, אולם רק ריבית עודפת זו, תיחשב כמשיכת רווחים מהחברה ותתחייב במס בשיעור המס השולי המלא.
לכן אם נחזור לשאלה שהעמדנו לקורא בכותרת "האם רשות המיסים מקדמת את עסקי הבנקים בישראל" התשובה לכך היא בוודאי כן.
יתרה מכך, אני ארשה לעצמי לקבוע שחלק מהותי מכלל היקף העסקים של הבנקים אינו משקף פעילות כלכלית אמיתית ( קבלת פיקדונות ומתן אשראי) אלא הוא בעצם צינור של העמדת הלוואות בעלים מבעלי השליטה בחברות לחברות שבשליטתם.