כל הדעות הקדומות שהיו לי, ואני מודה שהיו לי, על מקצוע ראיית החשבון ועל העוסקים בו קיבלו חיזוק משמעותי בטקס חנוכת הבית החדש, המשופץ והמשומר, של לשכת רואי החשבון בתל אביב, ממש מתחת למגדל שלום. כמו ששם השתעממתי לא השתעמם אדם מעולם. שוו בנפשכם: הפרצוף המוכר הראשון שראיתי בכניסה היה של אפרים סנה. זה לבד יכול להרוס לבן אדם את הערב, אם כי אני מודה שלמראה חבר הכנסת ניסן סלומיאנסקי התעודדתי קצת.
המון רואי חשבון גודשים את החצר המטופחת של הבית החדש. אני מחיש פעמיי אל הבר, אלא ששוד ושבר: אין שום דבר אלכוהולי לשתות. זו, אם תשאלו אותי, לא פחות משערורייה. חונכים בית, מזמינים אנשים מכובדים פחות או יותר, ולא נותנים להם אפילו כוס יין? בושה וחרפה. יותר מכך, מדובר במקרה קיצוני של קארמה רעה, שהרי הרמת כוסית לחיי בית חדש שקולה להתקנת מזוזה.
בדוכני הסושי תור ארוך של רואי חשבון, בפינת הקפה תור ארוך של רואי חשבון. אני שותה ספרייט פושר, מנשנש מאפים בטעם קרטון, ולא מצליח בשום פנים למצוא את עצמי למרות שחיפשתי תחת כל הפנסים. חם, ולח, ויש המון רואי חשבון המזיעים בכל מקום. אגלי זיעה נקווים על קרחות מבהיקות, מתחת לבתי השחי מתעגלים כתמים, מצחים גבוהים נמחים במטפחות לבנות. אני רואה את הכול בחדות המפחידה אותי. אולי מישהו מקסלמן וקסלמן שם לי משהו בספרייט. עוד לא עבר רבע שעה מאז שהגעתי, וזה נראה כמו נצח. כנראה מתי והגעתי למחלקת ראיית החשבון של הגיהינום.
אני אוסף בדלי שיחות, כולם מדברים על כסף. הנה רם כספי, רציני כמו תמיד. הנה פרופ' יוסי גרוס, שאותו אני רואה בהרבה אירועים, תמיד שמח ונמרץ. פעם אפילו התיידדנו, אבל היום הוא מתעלם ממני.
אני עומד עם הדובר הנחמד של הלשכה, אסף קדם, המצביע על כל מיני רואי חשבון בכירים עד בכירים מאוד ונוקב בשמותיהם ובשמות משרדיהם, אני משתדל להיראות מעוניין. את יעל אלמוג אתה מכיר, הוא שואל אותי כשעו"ד יעל אלמוג חולפת מולנו, רכה כמו בריזה וחמקמקה כמו רמז. יעל, קורא לה קדם, אבל היא ממשיכה ללכת כאילו שנינו לא קיימים. אני עוקב אחריה במבטי עד שהיא אובדת בין כל רואי החשבון האלה, שכולם נראים אותו דבר.
את רגינה אונגר אתה מכיר, שואל קדם. האמת שאני מכיר. את אונגר, משנה למנכ"ל ואחראית בכירה לכספים בשרם-פודים-קלנר, פגשתי באירוע של פורום ה-CFO, והייתי אומר שמעט הסתלבטתי עליה ועל חברותיה. אונגר מגישה את הנקמה שלה קרה. זה כתב רכילות, לא? היא שואלת בזלזול. אני לא מדברת עם כתבי רכילות, מה עושים פה כתבי רכילות. אני בחיים לא מדברת עם רכילות. אין טעם להיות כל-כך מתגוננת, אני אומר לה, והולך משם רק כדי לפגוש אותה שתי דקות מאוחר יותר ליד עמדת המשקאות הפושרים. חשבתי שאתה עיתונאי, היא אומרת, שאתה אמור להיות מחוסן. אני הולך גם משם.
שר המשפטים מגיע, שלומפר כמו תמיד. הצלמים מקיפים אותו כשהוא על המדרכה. פרופ' יוסי גרוס כבר שם, מחבק את פרידמן כחבק אח את אחיו הגדול. אני בעמידה, בחצר, מפטפט עם קולגות מכלכליסט. הבדידות מכה בי כמו פטיש של שניצלים. הייתי שותה עוד ספרייט פושר, אבל מה הטעם? מה הטעם בכל זה?
ותוך כדי שאני קורס, פתאום יד על כתפי. אתה דרור פויר, שואל קול פעמונים. זו יעל אלמוג, לעזאזל, והיא חושבת שאני כותב מצחיק. אני משחק אותה קול, אפילו שברכיי פקות ולבי הולם. אנחנו מפטפטים לנו בכיף. היא יועצת בכירה לרשות ניירות ערך. היא באה עם זוהר גושן, יו"ר הרשות, העומד לא רחוק מאיתנו ומדבר דיבור צפוף עם יהודה נסרדישי, מנהל רשות המסים. אלמוג אולי עשתה לי הכרה עם שני האישים, אבל באמת שאין לי שום זיכרון שדבר כזה אכן קרה. שלוש הדקות האלה עם אלמוג לימדו אותי שאף פעם אסור לומר נואש, גם לא באירועים הכי משמימים, כי תמיד יש קרן שמש שיכולה להפציע פתאום, תמיד יש סיכוי שמשהו יקרה.
רואה חשבון אחד בכל זאת צד את תשומת לבי, ולו בשל העובדה שהיו לו שלייקעס. בארצם של חסרי הסטייל, הלא מעודכן הוא מלך. ואכן, נדמה שמתים עליו פה. אני שואל מי האדון. זה יוסי שחק, לשעבר נשיא הלשכה. הוא איש מדהים, אומרת לי שרה, עובדת הלשכה. מה מדהים בו, אני שואל. הוא מדהים, באה התשובה. שחק, כך מספרים, החליט להתנתק מהעניינים השוטפים של עולם הרו"ח, אבל כשעבר לפני כמה חודשים ליד הבניין המשופץ, לא היסס רגע, עלה במעלית, ואמר לנשיא שהבניין הזה עושה כבוד למקצוע. אז תגידו אתם, מדהים או לא מדהים?
לפי ההתרשמות שלי, במקום נמצאים רק רואי חשבון מהמשרדים הגדולים, ה"ביג פור" כפי שהם מכונים. לא נמצאים פה רואי החשבון האלה שאנשים כמוכם וכמוני באים אליהם שיעשו להם דוח. פה נמצאים אלה שרואים את החשבון של הגדולים. קדם ממהר להסביר שהלשכה משרתת בעיקר את החבר'ה הקטנים. ברור, אני אומר.
דני דורון, נשיא הלשכה לשעבר, ואני לוחצים ידיים. או, אני שומע מאחוריי את ראובן שיף, נשיא הלשכה, מכריז: דני הגיע - אפשר להתחיל! והאחרון, שגבוה משיף בראש וחצי, נותן לו מין סטירונת קטנה על הלחי. הנה אילן בירנפלד, שותף מנהל בדלויט ברייטמן אלמגור, אומר לי מישהו. הנה טלי ירון-אלדר, אומר לי מישהו אחר.
משהו בפנג-שווי של האירוע דפוק לגמרי. עמדת הנואמים נמצאת בכניסה לבניין, ממש על הכביש, אבל הקהל נמצא למטה בחצר ולא רואה את הדוברים, ממשיך לעשות את הנטוורקינג שלו. אני עומד בראש המדרגות, בדרכי למטה, מוצא את עצמי דחוק בין שר המשפטים מצד ימין שלי, שיורד, ורון חולדאי משמאלי, שעולה.
מנחה האירוע עולה לבמה הקטנה ומספר על נפלאות המקצוע. מהם נפלאות המקצוע? עזבו אתכם, באמת.
הכרוז מזמין את שר המשפטים - השר האחראי על רואי החשבון - וזה שמח לברך, קצת מתבלבל בין רו"ח לעו"ד, ומנצל את ההתחלקות כדי לנפק ספק קריצה ספק עקיצה כלפי לשכת עורכי הדין, משהו על זה שההם צריכים ללמוד מאלה איך לנהל לשכה. רואי החשבון, אמר פרידמן, הם ה--- של הכלכלה, לא זוכר בדיוק מה: עמוד השדרה או הלב הפועם או משהו בסגנון. תפקודם, אמר, אחראי לכלכלה כולה. הקהל גם ככה לא מקשיב, והאוטובוסים הרבים שנכנסים לכרמלית מכסים על דבריו של השר.
קצת מחיאות כפיים. נשיא הלשכה ראובן שיף עולה לנאום. הוא מודה לכולם. הוא נרגש. הוא גאה. זה ערב מכונן, הוא אומר. הוא מספר קצת על השיפוץ והשימור של הבניין - אחלה בניין, האמת - הנמצא בלב הסיטי של תל אביב, "מקומם הטבעי של רואי החשבון".
שיף גאה בשמרנות של המקצוע. אנו מוכרחים להיות שמרנים, הוא אומר, שהרי הציבור נותן בנו את אמונו, אבל יחד עם זאת הרו"ח צועד עם הזמן. רואי החשבון הם המנהלים הכי טובים, אומר שיף, שמודה לעופר מנירב, קודמו בתפקיד שעומד ממש לידי, או שאני עומד ממש לידו. שיף מודה גם לאלי מוּן, סגן הנשיא ("המיתולוגי", נאמר לי) של הלשכה. זוג רואי חשבון עומדים ממש מאחוריי ואוכלים גבינה מסריחה על טוסט, וזה מוציא אותי מדעתי. חולדאי מברך בקצרה. ראיתי את שאול יהלום.
אחר כך כל המכובדים גוזרים יחד את הסרט, וכולם עולים לעשות סיבוב בבניין החדש. שתי קומות מתוך חמש הספיקו לי לגמרי, ואני נמלט אל הלילה המהביל.
drorfo@gmail.com