1. כולם ידברו היום על המהירות הפנטסטית של טורס, על יכולת ההנדסה של אינייסטה, צ'אבי ושות'. ידברו גם על השוער הטוב בעולם, איקר קסיאס. כולם ישכחו גיבור אחר שהיה מאוד חשוב לנבחרת ספרד ביורו 2008 - מרקוס סנה.
סנה, מתאזרח מברזיל שמשחק ב-6 השנים האחרונות בוויאריאל, הוא קשר אחורי הורס. דויד וייה אמר עליו שהוא "עושה את העבודה המלוכלכת ומספק לנו את האיזון במגרש". הגרזן של ספרד במרכז השדה היה גורם מכריע בעובדה שהנבחרת לא ספגה בכל שלושת משחקי הנוקאאוט ביורו. בספרד ביקרו לפני הטורניר את ההחלטה של אראגונס לעלות עם סנה בהרכב על חשבונו של פברגאס, וטענו כי אין טעם לשחק עם שחקן שהוא מעין "בלם שלישי". אבל אראגונס התעקש ואמר כי "אין תחליף ליכולת של סנה לדכא את היריבים".
מי שנראה אתמול מדוכא במיוחד הוא מיכאל באלאק, שמסר במהלך המשחק 20 מסירות לא מדויקות - 12 מהן הסתיימו ברגליים של סנה.
חוץ מזה, סנה גם מוסר מדויק להפליא. בסך הכל מסר 262 מסירות במהלך המשחקים, כאשר 90% מהם הגיעו ליעדן.
2. המאכזבת הגדולה של הטורניר הזה היא צרפת. הכדורגל שאותו שיחקה הוא מיושן, ולא מיישר קו עם השינויים הטקטיים שחלו בשנים האחרונות. צרפת היתה הנבחרת היחידה מבין 16 המשתתפות שבחרה לעלות בלי קשר 50/50 במרכז המגרש. טולאלאן ומקאללה, שפתחו במרכז הקישור של דומאנק בשיטה של 4-4-2, הם קשרים אחוריים נטו, שמסוגלים לעשות נאמנה את עבודת הסגירה ההגנתית, אבל מתקשים לתפקד כשהכדור נמצא בשליטה של קבוצתם.
עמדת ה-50/50 היא אולי החשובה ביותר בכדורגל כיום. ואולי זו גם הסיבה שהנבחרות שהגיעו לגמר, הן אלה שהציבו בעמדה הזו שחקנים שהם מהמובילים בתחום. בגרמניה זה היה כמובן באלאק. בספרד מילאו את התפקיד צ'אבי ופברגאס לסירוגין.
3. הגנת "הליברו", כלומר בלם אחורי שמטאטא את התקפות היריב מאחורי שני בלמים ששומרים אישית על חלוצי היריבה, נכחדה כמעט לחלוטין אי שם בסוף שנות ה-90'. הרוב המוחץ של המאמנים באירופה עברו לשחק עם שיטה של ארבעה שחקני הגנה, כאשר שני הבלמים משחקים בקו אחד, מנסים ללכוד את ההתקפה בנבדל ומטאטאים איזור, ללא שמירות אישיות.
אך שיטת הליברו זכתה לעדנה מחודשת כאשר אוטו רהאגל נתן את המפתחות לטראיאנוס דלאס להיות המטאטא היווני ביורו 2004. איך זה נגמר, כולם זוכרים. בטורניר הנוכחי אפשר כנראה להכריז באופן רשמי על מותו של הליברו. יוון היתה הנבחרת היחידה שעלתה לשחק בטקטיקה הזו, וספגה מהלומה כבר במשחק הראשון, דבר שהכריח את רהאגל לבצע התאמות במשחק השני. מול הנבחרת הטכנית והמהירה של רוסיה, זה כבר היה מאוחר מדי.
4. הזכייה של יוון ביורו הקודם, חודש בלבד אחרי זכייתה של פורטו הממושמעת של ז'וזה מוריניו בצ'מפיונס ליג, הכניסה את עולם הכדורגל לסחרור. היה חשש כללי שהכדורגל ההגנתי יחזור לתת את הטון, בדיוק כפי שקרה אחרי מונדיאל 1990 והכדורגל השבלוני של הגרמנים. בטורניר לפני ארבע שנים נכבשו 77 שערים (2.48 למשחק), בדיוק כמו בטורניר הנוכחי. זוהי כמות שיכולה אולי להעיד על כדורגל התקפי. ההבדל היחיד - והמשמעותי מאוד בין שתי האליפויות הוא שב-2004 דווקא הנבחרת המתגוננת זכתה בתהילה, בעוד פורטוגל האטרקטיבית נחלה מפלה במשחק הגמר.
נקודת המפנה הגדולה ביותר הגיעה במונדיאל האחרון. יורגן קלינסמן וגרמניה היו אלה שהצליחו לנצח משחקים בעזרת כדורגל התקפי, שהסתמך על דחיפה מהירה של כדורים קדימה, ולאו דווקא על הנעת כדור סבלנית. הנבחרת הזו הותירה את הרושם הגדול ביותר ב-2006. איטליה אמנם זכתה להניף את הגביע, אבל המהפכה המחשבתית הגיעה דווקא מהמארחת שהפסידה בחצי הגמר.
המגמה החיובית לא כבתה מאז, אלא רק התעצמה. את הביטוי לרוח החדשה ניתן היה לחוש כבר במהלך העונה האחרונה. האליפות של מנצ'סטר יונייטד והזכייה בצ'מפיונס ליג הושגו תוך כדי כדורגל התקפי סוחף. המהפכה הושלמה סופית ביורו הנוכחי. הזוכה היתה גם הנבחרת המשוחררת ביותר. ספרד בעטה לשער בטורניר יותר מכל נבחרת אחרת - ממוצע של 19.5 בעיטות למשחק. היא כבשה 12 שערים (יותר מכולן). לשם השוואה, יוון סיימה את יורו 2004 עם 7 שערים בלבד.
גם רוסיה וטורקיה, שתי המפסידות בחצאי הגמר, הגיעו למעמד הזה בזכות יכולת כיבוש שבלטה הרבה יותר מיכולתן להגן. מנגד, "הבונקריסטיות", שבטורניר הנוכחי הצטמצמו לשתיים בלבד, יוון ושבדיה - נכנעו ללא תנאי כבר בשלב הבתים. המגמה בטורניר היתה ברורה - הכדורגל ההתקפי תמיד ניצח את ההגנתי.
הטורניר הזה מביא בשורה טובה מאוד לאוהבי המשחק. הוא מדגיש את מה שקצת נשכח אחרי 2004 - את הכישרון ואת היכולת של האינדיבידואל הטכני על המגרש לגבור על מכונות מאורגנות.
sharon-b@globes.co.il