בודק את הסלולרי. אין שיחות שלא נענו. אף אחד לא חיפש אותי. הפגרה, מלשון פגר, נמצאת בעיצומה והכל באמת מת. מרסק פירות לילד, הוא תיכף יתעורר. נכנס לאינטרנט. אין הודעות במייל, גם לא בפייסבוק. שואל את עצמי אם סדר יום שכולל טיפול בתינוק, גלישה באינטרנט, משחק בסוני פלייסטיישן, אימון בחדר כושר וציפייה להצעה מקבוצה, הוא סדר יום שפוי.
נכנס לאתרי הספורט הקבועים שלי ורואה שהשחקן ההוא חתם בקבוצה ההיא. מעניין כמה הוא קיבל ואם שילמו לו לפי תעריף שעות עבודה של נגרים. בודק שוב את הסלולרי. אף SMS לא התקבל. אולי אתקשר לסוכן שלי אחר כך. נשאל אותו מה קורה. בכל זאת, הוא ייצג את אנתוני פארקר ופי ג'יי טאקר.
בכי מהחדר של הילד. שם לו מוצץ והוא חוזר לישון. הטלפון בבית מצלצל. מי מצלצל בימינו לטלפון ביתי? מרים את השפופרת במהירות לפני שהצלצול יעיר את הילד ולוחש הלו. הודעה מוקלטת עם פרסומת. האינסטינקט הראשוני הוא לנתק, זה מה שאני עושה בדרך כלל. הפעם, אולי בגלל שזה הקול הידידותי ביותר ששמעתי בשעות האחרונות, אני מתיישב ומקשיב. בהודעה מספר לי בחור על נפלאותיהם של מוצרי ניקוי. אני תוהה איך החברות האלה משיגות את מספר הטלפון הביתי שלי. אחרי שההקלטה מסתיימת אני אומר לו שאמא לא בבית ומוריד את השפופרת.
נכנס ללוח דרושים באתר כדורסל מוביל. "בימים אלה נבנית קבוצת כדורסל נשים חדשה בפסגת זאב. דרושות שחקניות". לא נראה לי, פסגת זאב זה נורא רחוק. "ילדים החושבים שהם מתאימים לשחק בקבוצת הילדים לאומית של קרית אונו, אנא צרו קשר עם רועי". גם זה לא נראה לי, ילדים לאומית זה גיל ההתבגרות ולא מתאים לי כל ההורמונים האלה.
נכנס לאתר ספורט שמתמחה ברכילות ומגלה שחזי שירזי לקח את ילדיו להופעה של יניב המגניב, והחברה לשעבר של אלן מסודי עזבה את הבלונד. זה גורם לי לתהות מה עושה את יניב כל כך מגניב ומה קבוצתי האהובה מכבי נתניה צריכה את כאב הראש הזה ששמו מסודי. צליל SMS. בידיים רועדות אני פותח אותו ומקבל הודעה מחברת האשראי על הסכום שיירד בחודש הקרוב. אאוץ'. קורא על סאגת עזיבתו של מוני פנאן. מרחם על הזרים הבאים של מכבי, אנשים בשנות העשרים והשלושים של חייהם, שלא יצליחו עכשיו למלא לבד את המקרר.
נזכר שהיום בערב אני צריך ללכת לקורס נהיגה מונעת. אכן, עונש ראוי מצאה המדינה להעניש את נהגיה העבריינים. אין עונש קשה יותר מלשבת בכיתת בית ספר ולהיות מוצף בבת אחת בכל הטראומות מהתיכון. מבט מסביב על הכיתה מגלה שכלום לא השתנה. הנה הסיסמאות הנבובות, הציונות שנדחפת בכוח לגרון, המיליטריזם בכל פינה. ההוא שיושב קרוב מדי למורה ומנג'ס כדי למצוא חן, ההיא שכותבת כל מילה, ההוא שיושב מאחור ומסתלבט על כולם. במו אוזניי שמעתי נהגת ששאלה את המדריך "כמה זמן צריך לחכות ברמזור?". תיזהרו שם בחוץ.
ממשיך לגלוש באתר אחר. קורא שהשחקן ההוא מועמד לקבוצה ההיא. כן, בטח. המועמדות היחידה של השחקן הזה היא לטרייד במחזור החמישי.
נזכר בגמר של נדאל פדרר. איזה מזל שרבתי עם אשתי באותו ערב ובהפרדת הכוחות שנוצרה קיבלתי את הסלון כולו לעצמי ויכולתי להצטרף למשחק במערכה הרביעית.
המאמן ההוא אומר שלקבוצה שלו יש פוטנציאל. הוא שוכח שגם לג'וב שלו יש פוטנציאל. פוטנציאל לקבל בעיטה בתחת. בכי מהחדר. החמוד התעורר. צריך להחליף חיתול. שואל את עצמי איך יצור כל כך קטן יכול לייצר פסולת כל כך גדולה. שם אותו מול הטלוויזיה. מוציא שקית מהמקפיא עם חלב אם קפוא ומניח אותה בכוס עם מים חמים. כן, אפשר להקפיא חלב-אם ויש שקיות מיוחדות לזה. בודק שוב את הסלולרי. מופיעה שם תזכורת: "לשלם רישיון רכב".
שאלות רטוריות על הכדורגל הישראלי
* אוהדי בית"ר ירושלים טורחים להגיע לנתב"ג כדי לעלוץ ולחבק חיבוק לוחץ ולח מדי את שחקני הקבוצה, שבסך הכל חזרו ממחנה אימונים. מה, הם מטומטמים?
* בשבוע האחרון פוצץ האימון הראשון של קבוצות הכדורגל המובילות בארץ. הנוהג האינפנטילי הזה הוא מאפיין נוסף להשתלטות האלימה של קבוצות אוהדים ברבריות על סדר היום של המועדונים. האם גם אתם כבר התרחקתם מזמן ממגרשי הכדורגל?
* עמוס לוזון חזר למכבי פ"ת. נכון שעכשיו אתם הרבה יותר רגועים?
* הכישלון הבא של נבחרת ישראל באי העפלתה למונדיאל 2010 ישודר בערוץ 2. עכשיו רק צריך להחליט מה גרוע יותר - לשבת בבית ולצפות בערוץ שידוע כרוצח שידורי ספורט, או ביציע המזרחי של אצטדיון ר"ג?
* האם גם לכם נמאס לקרוא במדורי הספורט את הדיווחים היומיים ממחנות האימונים של קבוצות הכדורגל הישראליות? האם תמונה של בלונדינית הולנדית עם כיתוב סקסיסטי ומיכאל זנדברג רוכב על אופניים הם אחד מעמודי התווך של הפרובינציאליות העיתונאית כאן?
* האם בית"ר תעוף מול ויסלה קראקוב?
דורון קרמר, 35, שיחק העונה בעירוני ר"ג