יום ראשון אחה"צ בעיירה טיפוסית בקליפורניה. אני מוזמן לברביקיו בביתו של אחד ממכובדי הקהילה. הבית הוא מפלצת ענקית מזכוכית, עם שירות הסעות מהסלון למטבח. בחצר הענקית יש דשא, בריכת שחיה, גזיבו מעץ ואיך לא - גריל מפואר.
בעל הבית בחולצת טריקו מתפעל את הגריל הענקי במיומנות. כשאני חמוש בבקבוק בירה אמריקנית דלוחה, וערכת הטריפל-ניג'ס שלי (נייד, ביפר, ובלאקברי) אני מנסה לייצר סמול-טוק. אזור הגריל נראה שומם מאורחים, ואני מחליט לנצל את הרגע.
"היי", קורא בעל הבית לעברי, "אני ג'פרי. אתה הבחור החדש מישראל?" הוא שואל.
"אכן כך", אני עונה, "אני גר פה לא רחוק". ביפ-ביפ-ביפ-ביפ. הביפר שלי מצפצף.
"רק שנייה", אני מתנצל. אני מגלגל את הטקסט בביפר שמודיע לי שמערכת שירותי הפרימיום של הלקוח חורגת מהזמנים שהוגדרו.
קרייסיס תמידי
ג'פרי הופך כמה המבורגרים ומורח רוטב ברביקיו על הצלעות. "אז אתה עובד עם יוני ומייקל?" הוא שואל. "כן. אני מנהל את כל הפעילות של החברה ב..." רינג-רינג-רינג-רינג. הנייד מצלצל.
"סליחה שוב ג'פרי, אני כבר איתך", אני מתנצל שוב. "הפרימיום למטה", מבשר לי גידי. "תקפיץ את טלי ואת גיל", אני עונה, "ותודיעו לי כשזה למעלה", אני מוסיף וחוזר לאזור הגריל.
"קרייסיס?" שואל ג'פרי בחיוך, מנסה לחזור לשיחה.
"אצלנו יש תמיד קרייסיס", אני מחייך.
"אז אתה בוודאי מטפל בדברים מאוד חשובים ללקוחות שלכם, מה? ומה יקרה אם הבעיה לא תטופל מיידית?" הוא מתעניין. "הו, זה יהיה נורא", אני עונה, "יהיו לקוחות בלי שירות". "כמו מה למשל?" הוא מקשה. "למשל, אם לקוח..." פיפס-פיפס. הודעה בבלאקברי. המייל שנשלח אוטומטית ממערכת הבקרה מבשר לי שאורך התורים בשירות הלקוחות עולה על המותר.
"בכל מקרה", אני ממשיך, אם לקוח ירצה להחליף את חבילת השירות שלו מ-Premium ל-MoneySaver, הוא לא יוכל לעשות זאת", אני משלים סופסוף משפט. "וזה לא סובל דיחוי ליום שני בבוקר?" הוא מתפלא. "יום שני?" אני שואל בזעזוע. רינג-רינג-רינג-רינג. שוב הנייד, שוב גידי. "הפרימיום למעלה אבל יש עיכובים בשירות הרגיל", הוא מעדכן. אני חוזר לג'פרי והצלעות. "אני ממש מתנצל. יש לנו יום גרוע", אני אומר.
"עכשיו אני בכוננות"
"זה בסדר, אני מבין", הוא עונה. "הנה ההמבורגרים הראשונים מוכנים. לארגן לך אחד?" בזריזות ודייקנות הוא מכין לי לחמניה, המבורגר עסיסי וכל התוספות.
"אז תגיד ג'פרי, במה אתה עוסק?" אני מתעניין.
"אני מנתח לב בכיר בבית החולים פירסט ממוריאל", הוא עונה. אני מתפעל. "אז אתה בטח בתורנויות וכונניות כל הזמן". "כן, יש לי כוננות פעם בשבוע. עכשיו למשל אני בכוננות", הוא אומר. "אז בטח מתקשרים אליך, מטרטרים אותך, מקפיצים אותך", אני שואל בתקווה למצוא שותף לסבלי.
"לא ממש", הוא עונה, "נדמה לי שהפעם האחרונה שהתקשרו אליי הייתה לפני כשנתיים. הייתה בעיה דחופה באיזה ניתוח, אבל סיכמנו שזה סובל דיחוי".
"טוב", אני מנסה לצאת מזה בצורה מכובדת, "זה בטח מטריד עם כל הצפצופים". "למען האמת", הוא אומר, "אני אפילו לא יודע איפה הנייד שלי עכשיו. אם באמת יצטרכו אותי הם יידעו להשיג אותי".
ג'פרי ממלא את הגריל במלאי חדש של המבורגרים ונקניקיות, ואני חוזר למינגלינג וחושב שסופסוף אני מבין למה אמא שלי רצתה כל השנים שאהיה מנתח לב. *
הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק