על הישראלים יש סטיגמות: אנחנו קולניים, רעשנים, חוצפנים וחפיפניקים. מזה זמן אני חוקר את אוכלוסיית עובדי ההיי-טק במדינות שונות בעולם בהשוואה לעמיתיהם הישראלים, כשמאחורי מאות ואלפי שעות של שיחות, ישיבות, פגישות, ביקורים, מו"מים וגם סמול-טוקים ויציאות לבילויים משותפים. בהשוואה לעמיתינו מחו"ל, אנחנו צדיקים גמורים.
הכי רועש. אם אתם רוצים לדעת רעש מהו, נסו לבלות ערב בחברת מספר גברים יפנים שיכורים. שלושת המנהלים היפנים, שבמשך 11 שעות עייפו אתכם במשא ומתן קשוח ומעצבן, הופכים אחרי כמה דרינקים לחבורה של שיכורים רועשים, גסי רוח, צעקנים ומגעילים באופן כללי.
יעילות מוגזמת. שבוע ללא שינה ביליתי בעיר חביבה בגרמניה. התוכנה שלנו התעייפה קצת מקצבי העיבוד שבהם הייתה מורגלת ועברה לעבוד בקצב איטי מהרגיל. פעמיים ביום נערכו ישיבות סטטוס עצבניות, שבהן אנחנו מנסים להסביר ליקים את המצב. "אנחנו בפיגור של 65 מיליון חשבונות והפיגור גדל בכמה מיליונים בכל יום", אני מסביר. "ומתי נקבל את הדו"ח?" שואל ריינהארט בקול מלא חשיבות. "אנחנו עובדים על זה". למחרת, אותו סיפור: 74 מיליון בפיגור, וביום שלמחרת 82 מיליון. בכל ישיבה מכחכח ריינהארט בגרונו ותובע את הדו"ח. למי יש זמן לזה כשצריך למצוא את הבעיה ולתקן אותה לפני שיהיה פה משבר בינלאומי?
לקראת סוף השבוע המצב קטסטרופלי. "יש לי סופסוף את הדו"ח", אני פותח את הישיבה. ריינהארט דרוך, עובר בזריזות על הדו"ח ומקריא: "128 מיליון חשבונות בפיגור, צפי לפיגור בחיובי לקוח של כ-17 יום... עכשיו אני מרוצה!" הוא מכריז בעליזות, "סופסוף קיבלתי דו"ח מסודר, ממש כפי שהתחייבתם".
חוצפה קימצ'ית. לפני מספר שנים התארחה אצלנו חבורה של קוריאנים שהתעניינו ברכישת המערכות שלנו. מינג צ'ו הונג, בחור חביב וחייכן, סופח אליי למספר שעות שכללו שיחות עומק, ארוחת צהריים וגם שיחות חולין. לקראת סוף היום, השארתי אותו בחדרי למספר דקות. כשחזרתי, ראיתי את מר הונג החביב מחטט במסמכים שעל השולחן שלי במרץ רב. נפרדנו בלחיצת יד מנומסת. הונג הצנום בוודאי חשב לעצמו כמה אני משונה עם המבט העצבני שתקעתי בו. ואני חשבתי בליבי, "חזור בבקשה לכפר קוטפי האורז שממנו באת. הקימצ'י עליי".
חפיף מסאלה. רבים מעמיתינו ההודים הם מוכשרים ביותר ואנשי טכנולוגיה מצוינים. אבל יש גם את הצד האחר, את החפיף המיוחד שלהם. "אז הכנסת את כל התיקונים לקוד?", אני שואל. "כן", הוא עונה. "גם את התיקון של 2232?", "כן". "אבל זה לא סינג'ה טיפל בתיקון הזה?", אני תוהה. "כן", מגיעה התשובה. "אז לא הכנסת את זה?", "לא". "ובדקת את כל התיקונים בזמן ריצה?", "כן". "אבל לא הייתה בעיה שהקוד לא עבד על הלינוקס?", "כן". "אז לא הרצת?", אני מנסה שוב, "לא", הוא עונה. "אתה יודע מה?", אני מציע, "אולי נלך לאכול צ'יקן-טיקה?", "טוב", הוא עונה. "אתה בכלל אוהב צ'יקן-טיקה?", אני שואל. "לא", הוא עונה.
כנות כואבת. ואחרונים חביבים, אהובינו הנצחיים, הפטרונים שלנו, הספונסרים שלנו, המודל הנצחי לחיקוי שלנו - האמריקנים. התכונה שמאפיינת אותם יותר מהכול היא הכנות והאמירה הישירה של מה שהם חושבים.
זה קרה לי בפינת הקפה במשרד באטלנטה. פתחתי שקית של קפה שחור עם הל שאותו הבאתי במיוחד מהארץ. בריידי, שהוא חובב ציון מושבע, ביקש שאכין לו גם ספל. הוא לקח שלוק, עיווה את פניו ואמר "Very Interesting". נדמה לי שזה הביטוי המקובל לדבר הכי מבחיל ומעורר גועל שאי פעם טעם.
הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק