לרגע, אפילו לא לרגע, שלא תעיזו לזלזל בפסטיבל סן רמו. לקרוא לו אביו הרוחני של הארוויזיון. ללעוג למשתתפיו. להגיד בהתנשאות שהם פאתטיים, שהמוסיקה שלהם כבר פאסה. אתם אף פעם לא יודעים מתי תצטרכו את פסטיבל סן רמו כדי להגדיר את עצמכם. כמוני, עכשיו. יותר מכל, אני פסטיבל סן רמו. אבל לא סתם סן רמו, אלא סן רמו, מודל 1983. הנה, אני צופה בטוטו קוטוניו, האיש, הגיטרה, ואביה הרוחני של תספורת אלי אוחנה מבצע את השיר "ל'איטליאנו".
וחיוך מטופש מתמרח מעצמו בין האזניים. לא מבין מילה ממה שהוא שר, חוץ מ"איטליה, ספגטי אל דנטה". רק יודע ששנה אחרי הביצוע שלו בפסטיבל סן רמו 1983 יבדל"א, בתוכנית הטלוויזיה "שעה טובה", באפריל 1984, דורון מזר, האיש, העניבה בשתי שקל, והפריזורה שהיא, עד לשורשיה של אחרונת השערות, הומאז' לאוחנה-קוטוניו, מבצע את "אני חוזר הביתה". מילים של מירית שם אור ללחן של קוטוניו. את המילים האלה אני כבר מבין. מזר נמצא במטוס ועומד לנחות בבית.
כרגע, בשיר, הוא עדיין נמצא על המטוס, ומתלבט בין הצעותיה של הדיילת בין יין למיץ. אני קורא את מלות השיר. אני די בהלם עכשיו. מתברר שפעם היה אפשר לעשן במטוסים ("נא להדק חגורות, ולתוך מאפרות, לזרוק סיגריות בוערות"). מזר מספק בכמה דקות של שירה את הפסקול הסכריני, הדביק, אך המדויק של אדם שחוזר לאנשהו, מאיפשהו. גם אני. חוזר הביתה. לקבוצת הכדורסל של העיר בה התחילה הדרך המפותלת שלי, הלא זוהרת אך המהנה, המספקת והמתסכלת, בעולם הכדורסל הישראלי. אליצור מכבי נתניה.
10 שנים אחרי שעזבתי, הסתובבתי, התפתחתי, ובעיקר התגעגעתי, הרכב שלי שוב ינסה למצוא חנייה בקרבת האולם הישן בפינת הרחובות ברנר ושמואל הנציב. זה לא סתם אולם. מבחינתי, זה ה-אולם. ממדרגות הכניסה, שם היו יושבים האחראים על האולם, אריה ושלוימ'ה, אוכלים דג מלוח ומשגיחים שלא ניכנס בנעליים מלוכלכות, דרך חדרי ההלבשה העייפים, שראו הרבה ניצחונות והפסדים אך שליכטה לא זכו לראות, ועד ליציעיו, על מושבי הבטון העליונים, בהם חזיתי בקרל נברסון ווילי סימס, על משטח עשוי PVC עושים דברים שגרמו לשמעון מזרחי לרעוד.
ובמושבי הפלסטיק, בשורה הראשונה מצד שמאל, אבא שלי ז"ל היה יושב בכל משחק. לשם הסתכלתי תמיד לראות שהוא שם. לשם אמשיך להסתכל. על המגרש עצמו עשיתי את הופעת הבכורה שלי בליגה הלאומית לנוער, הופעת הבכורה בקבוצת הבוגרים בליגה הארצית, אז הליגה שנייה, מול הפועל גן שמואל. שם קרעתי את הרצועה הצולבת בברך בשמונה בפברואר 1994, שם קלעתי את סל הניצחון הראשון בחיים שלי במפגש גביע מול הפועל תל אביב של רדנקו דובראש וננו מרקוביץ' בנובמבר 1995. שם עליתי לליגת העל בסוף עונת 97', שם ירדתי לליגה הלאומית בסוף עונת 98'. שם עזבתי, לאחר בעיות כלכליות קשות, באמצע עונת 99'. וכולם ביחד: "לאשנטה מי קאנטרה....".
האמת היא שלפחות בחמש השנים האחרונות, רציתי לחזור בכל שנה. אך, כמו שאומרם בז'רגון הקלישאתי, הנסיבות לא התאפשרו. עכשיו הנסיבות הסתדרו להן בסדר הנכון. שנאתי את אי הוודאות של השבועות האחרונים. את הטלפון שלא צילצל. אך כשהתחיל לצלצל, לא הפסיק. היתה הצעה עם יותר כסף. היתה הצעה עם יותר נוחות. אך לא היתה הצעה שיכלה להיכנס לי ללב כמו ההצעה של נתניה. זו הולכת להיות העונה השמונה עשרה שלי בקריירת הבוגרים.
באופן טבעי, ההתרגשות והדריכות לפני כל עונה פוחתים. לא הפעם. הפעם ההתרגשות, הדריכות והרצון להתחיל עובדים בכיוון ההפוך. לא רק בגלל הפטריוטיות הלוקאלית אלא גם בגלל שאני מאוד רוצה שתהיה קבוצה ראויה שתיאבק על עליה לליגת העל. כמו שזה נראה כרגע, זה הולך בכיוון הנכון. כשעזבתי את הקבוצה בשנת 99' אמרתי בראיון למקומון שעד שלא אלבש את הגופיה של הקבוצה החדשה שלי (מכבי חדרה) לא אאמין שעזבתי. גם עכשיו. עד שלא אלבש את הגופיה של נתניה, עם סמל המועדון, לא אאמין שחזרתי.
"באדמה המטוס כבר נוגע, פתאום אני כל כך מתגעגע, אני למטה - הנה באתי הביתה".
דורון קרמר, 35, ישחק העונה באליצור מכבי נתניה