מבחינתה של ישראל, נוצר היום בלבנון מצב חדש הפותח שער רחב של סיכויים, ובלבד שיהיו אצלנו מי שיידעו לנצל זאת. הרתיעה - כמעט תסביך - הישראלית מפני פעילות במגרש הפנימי הלבנוני, שמקורה בטראומה של מלחמת לבנון הראשונה, עלולה לגרום, גם הפעם, להחמצת הזדמנויות שאין דרכן להציע את עצמן שנית.
השינוי המרכזי בלבנון הוא בהסכמה הרחבה לפתח תפיסה משותפת לכל הסיעות היריבות בביירות, לגבי "האסטרטגיה ההגנתית" של המדינה. זוהי לשון נקייה לסוגיית המיליציה והנשק שבידי חיזבאללה. השייח נסארללה מיודענו כבר הצהיר שהוא מוכן להשאיר בידי הצבא הסדיר את האחריות לגאולת חוות שבעא. לאמור: חיזבאללה מוותר על הזכות ששמר לעצמו תמיד להילחם כאוות נפשו על "שחרור" הר דב.
הנשיא החדש, מישל סולימאן, כבר הזהיר, כי ידאג ל"שחרור" כזה "באמצעים דיפלומטיים או אחרים", ובכך קיבל לידיו את המשמורת בנושא זה מידי נסראללה. לאמור, הסכנה שחיזבאללה ידליק מדורות סביב הר דב מתפוגגת, גם אם היא אף פעם אינה נעלמת לגמרי.
מעבר לנ"ל, מקופלת ברעיון "האסטרטגיה ההגנתית" שאימץ נסראללה נכונות לקבל סייגים נוספים על פעילות החיזבאללה בתשלום עבור הסכמת יריביו לעצם המשך קיומו כארגון עצמאי חמוש. הסייגים האלה עשויים לכלול, למשל, חובת התייעצות מראש עם המטכ"ל והממשלה, ואיסורים שונים לגבי הנוכחות בקו החזית.
יעברו חודשים רבים עד שיושלם - אם בכלל - ניסוח ההסכם בדבר "האסטרטגיה ההגנתית". בינתיים, יתרכז החיזבאללה, לפי כל הסימנים, בניסיון למקד את תשומת הלב בטיסות חיל האוויר בשמי לבנון ובחדירת הסטי"לים למימיה. אין לשלול שבשלב כלשהו נחזה בניסיונות לירות טילי נ.מ. לעבר מטוסי הצילום הישראליים, או במאמצים לפגוע בסט"ילים. אבל בשלב הנוכחי, לפחות, נסראללה מבליג אפילו על מטרות כרוזים שהוריד חיל האוויר על הכפרים השיעיים.
במילים אחרות, בעקבות העיסקה שבמסגרתה שוחרר סמיר קונטאר, סוטה חיזבאללה מגישה כביכול התקפית, מאיימת ומתגרה - לדפוס התנהגות של מגננה ובלימה. נסראללה מחפש כעת כיעד עליון הסדרים חדשים עם יריביו בביירות ולא הרפתקאות בגבול.
בביירות עצמה יש לנסראללה משימה מורכבת מאוד. אמנם ב"הסכם דוחא" עלה בידו להגיע להישגים חשובים, כמו "שליש חוסם" לו ולבעלי בריתו בממשלה החדשה, אבל זה רחוק מלהיות סוף הסיפור. לדוגמה, לחיזבאללה יש כעת רק שר אחד בין 30 שרי ממשלת האחדות הלאומית החדשה - מוחמד פנייש, לשעבר שבוי במחנה אנסאר שלנו. כדי להפעיל את "השליש החוסם" ולעצור החלטות של ראש הממשלה פואד סניורה, חייב חיזבאללה לקבל את קולותיהם של חמשת השרים הנוצרים מ"הזרם הפטריוטי החדש" של גנרל מישל עוון. וזה לא פשוט.
עוון אמנם כרת ברית עם נסראללה חודשים רבים לפני מלחמת 2006, אבל הוא מעל לכול מנהיג מארוני, הרואה עצמו פטרון של המיעוט הנוצרי. הוא מתעב את סוריה ואינו מתפעל מאיראן. לדעתו של עוון, הצילה הברית בינו לבין נסראללה את הנוצרים בהר הלבנון משיטפון הפליטים השיעים שברחו מהדרום במהלך המלחמה. הוא רואה את עצמו, ובצדק, כמי שהחזיר את הנוצרים לנגן כינור ראשון בתזמורת העדתית, ועם כל חיבתו לנסראללה אין הוא יכול לסמוך עליו. כלל וכלל לא.
בבחירות הכלליות ב-2009, שייערכו על-פי החוק המתוקן שנוסח ב"הסכם דוחא" צפוי קרב מתוח ביותר. עמיתי הלבנונים סבורים שהפור יוכרע בהפרש של שלושה-חמישה צירים בלבד בין "מחנה ה-14 במארס" - של סניורה, חרירי, ג'ונבלאט וג'עג'ע - ובין "האופוזיציה" של חיזבאללה, "אמל" ועוון. בתוך הפסיפס המקומי ייתכנו, אפוא, שינויי בריתות מהירים וחילופי צדדים מפתיעים.
המסקנה: עוון ותנועתו - גם אם יאבדו מקצת מן המושבים שיש להם בפרלמנטים - יהפכו, קרוב לוודאי, למי שיכריעו בין השיעים מצד אחד, ובין הקואליציה הסונית-דרוזית מצד שני. מובטח שהם יפיקו את מלוא התועלת ממעמדם זה.
וכך מוצגת לישראל תמונה שבה גם חיזבאללה מתרסן לאורך הגבול, וגם גוברת התלות שלו בשותף נוצרי שאין לו עניין בהתנגשות עם ישראל. אם זו לא הזדמנות, איני מכיר הזדמנות מהי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2