הוא כבר לא ימנה בשנית את עמיר פרץ לשר ביטחון ואת אברהם הירשזון לשר אוצר. הוא לא ייצא שוב למלחמה נמהרת בלבנון. הוא יחשוב פעמיים וייזהר שבעתיים בטרם יקבל תרומות לא מדווחות ולא יקים וינהל עוד בנק כרטיסים בחברת נסיעות.
והנה, דווקא עכשיו, לאחר שנצרב וחושל, הוא הולך הביתה. ראשי ממשלה מתחילים, מרבים להיחתך בגילוח. הבעיה היא שהם מתגלחים עלינו.
מרבים לדבר ביממה האחרונה על "עידן אולמרט". שנתיים וחודשיים חלפו מאז הקים את ממשלתו עד שהודיע על התפטרות וכבר זכה שיתקיים על שמו עידן. רק במדינה בעלת היסטוריה פוליטית קופצנית ותקשורת רפרפנית, שנתיים וחודשיים לעידן ייחשבו.
אולמרט סיים את הקריירה במלחמת לבנון השנייה. המלחמה הפכה אותו לפגר. החקירות היו הזבובים. חקירות ראשי ממשלה היו לפניו ויהיו אף יהיו אחריו. התחרות באגף החקירות, עכשיו לעומת קודם, "מי הביא כותרות ומי מביא תוצאות", והתחרות במשרד המשפטים בין נוכחיים לבין קודמים, "אצלם היו טיוטות ואצלנו הרשעות".
אולמרט היה נוח מאוד מבחינה זו כי הוא הביא את החומר מהבית. הפוליטיקה היתה אצלו כל השנים בסיס יציאה לחלטורות. הוא ייצג לקוחות, הוא עשה עסקים, הוא תיווך תיווכים, הוא ליקט כספים. מביזנס באת ולביזנס תשוב.
ראשות הממשלה היתה מבחינתו תקלה. בעודו יושב לצד הנהג, אריאל שרון, זומם בנקאות ופיננסים בינלאומיים, שבק הנהג והותיר את המכונית המפוארת מותנעת ומתודלקת. אולמרט לא רצה באמת להיות ראש ממשלה אלא ראש וראשון לאנשי עסקים ועורכי דין. לא רם ונישא אלא רם כספי, לא בנימין (ביבי) נתניהו אלא בנימין (בני) שטיינמץ.
כראש ממשלה הצליח ליצור מערכות יחסים מופלאות עם נשיאים וראשי מדינות. הוא חתר באמת לכיוונים מדיניים. מלחמת לבנון הרגה לו את תוכנית ההתכנסות, היתה תוכנית כזו, שאמורה היתה להיות "חבל ההצלה של הציונות", עוגן המדינה היהודית-דמוקרטית.
אנשי ביטחון שעבדו תחתיו מדברים בשבחו ומחמיאים לתפקודו; הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן. מזכירים צבאיים, כמו מלצרים מיומנים, מיטיבים להעיד על טעמו האמיתי ואורחותיו של הלקוח. מזכירו הצבאי הקודם, אלוף גדי שמני, והנוכחי, אלוף מאיר כליפי, יודעים לספר שאולמרט היה נועז במידה וזהיר במידה, קשוב ורציני ביחסו להתרחשות ולפעילות הביטחונית.
הוא היה בקשר עם משפחות הנעדרים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל ועם משפחת החייל החטוף גלעד שליט, יותר מכפי שהיו קודמיו בקשר עם משפחות חטופים ונעדרים. הוא פגש באופן רציף וקדחתני את עופר דקל, הממונה על שחרור שבויים ונעדרים, יותר ממה שפגשו מרבית קודמיו את מקביליו של דקל.
גם בסעיף החברתי רשם כמה הישגים. הוא הוסיף חמישה מיליארד שקלים לחינוך היסודי. לראשונה בתולדות המדינה הוענקו קצבאות לניצולי שואה. הוא בלם את הפרטת טיפת חלב. התערב אישית והגדיל את התקציב לילדים בסיכון.
מדינת ישראל מצויה היום בסיטואציה האסטרטגית הרגישה בתולדותיה בעוד המערכת הפוליטית שבירה מכל קודמותיה. הדבר האחרון שישראל צריכה כרגע זה מערכת בחירות. זה רע למדינה, לביטחון הלאומי, לכלכלה.
אולמרט איננו ראוי לחמלה. אל תבכו להולך. בכה בכו לבא אחריו. שני מועמדים, חדורי תאווה מוסתרת, ניצבים על קו הזינוק, משתוקקים לרשת אותו, ציפי לבני ושאול מופז.
פעם, לפני שנים הרבה, כיהנה בישראל ראש ממשלה, גולדה מאיר שמה. שני יורשים בכח ארבו לכיסאה: יגאל אלון ומשה דיין. גולדה, שלא היתה שנונה במיוחד אך מספיק מרושעת, גמרה את שניהם במשפט אחד קצר. כך היא אמרה: זה שראוי איננו מוכשר ושזה מוכשר איננו ראוי.
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2