הבית > בשכונת וילות פסטורלית ביישוב היוקרתי מכבים. השכונה דוממת גם בתוך הבית שורר שקט מוחלט. רק צ'יפס, כלב קטנטן ורעשן, מתעקש להפר את השלווה בנביחות רמות. "הוא רק עושה פוזות", מרגיע בעל הבית. הבית נמצא על הגבול הדרום-מזרחי של מכבים. מקצה הגינה העשירה בצמחייה נשקף, כמעט במרחק פסיעה, הכפר הפלסטיני בית-סירא, שבצידם השני של הקו הירוק וגדר ההפרדה. הנוף הנגלה לעין ראשוני-טבעי-פראי. גבעות סלעיות, צמחייה לא מרוסנת, ומרחב פתוח, מעניקים תחושת חופש ורוגע, שפוחתת כשמבחינים בגדר הביטחון הדקה המקיפה את היישוב. "איזה נוף", אומר בעל הבית בשביעות רצון. "בג'בלאות האלה אני רץ. אני מאוד אוהב את האזור הזה, למרות שגדלתי בתל-אביב ואני עירוני בדם".
פנים הבית חושף את אהבתו הגדולה של בעליו לאמנות, למוזיקה ולתרבות. ספרייה עצומה, מהרצפה ועד התקרה, משתלטת על קיר שלם בסלון, ליטורגפיות של שאגאל ותמונות של אמנים נוספים תלויות על הקירות, ארון בעל דלתות זכוכית חושף אוסף מכובד של דיסקים של מוזיקה קלאסית, סרטי די.וי.די מונחים על מדף מתחת למסך לבן שמקרן דיגיטלי מוצב מולו, ופסנתר שחור עומד בפינת החדר. "בתי נהגה לנגן בו, אבל עכשיו הוא לא בשימוש", אומר פרוקצ'יה.
הכלב צ'יפס מזמן השתתק, ורעש אחר ממלא את החלל. בנותיו (16 ו-13) של בעל-הבית מסתובבות בין המטבח לחדרי הקומה השנייה של הווילה עם חברותיהן, משוחחות על דא-והא בערבוביה של אנגלית ועברית. "גרנו מספר שנים בארה"ב, הן מפטפטות גם באנגלית. הן דו-לשוניות", אומר בעל הבית בגאווה.
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בארץ וגדלתי בתל-אביב. אבי היה עורך-דין ומשפטן בעל ערך, אבל בילדותי איש לא ידע שהוא משפטן בעל ערך, והוא השתכר מעט מאוד. הוא היה עורך-דין פרטי, שלא הרוויח מי יודע מה וחיינו בעוני. אימי נולדה ברוסיה ונסעה ללמוד רפואה באיטליה, שם הכירה את אבי האיטלקי, אבל היא לא היתה רופאה אפילו יום אחד בחייה. למרות שסיימה את לימודיה, היא לא אהבה רפואה, ולכן לא עסקה במה שלא עניין אותה.
"עד גיל 6 גדלתי בדירת חדר בגודל 35 מטר במרכז תל-אביב. זו הייתה דירת עניים מובהקת, ללא אמבטיה ומקום לזוז. כשאחי הקטן נולד עברנו ל'ארמון', שיש בו שני חדרים, ברמת-גן. לאבי היה משרד פרטי, שאותו החזיק עד יומו האחרון, אבל המשרד לא הכניס שום דבר. הוא היה איש עסקים מאוד מאוד מפוקפק, לא משום שלא היה ישר, אלא כיוון שלא ידע איך לעשות עסקים.
"התאווה הגדולה של אבי הייתה לשלם מס-הכנסה בזמן. הוא היה באבל כאשר מס-הכנסה היו בשביתה. כך שגדלתי בעוני, אמנם לא בתנאי רעב, אך לא ידעתי מותרות. אני זוכר את התפוח הראשון שאכלתי בחיי. אמי הייתה מאושפזת כמה ימים לצורך ניתוח קטן, ולמאושפזים נתנו 'מותרות'. נתנו לה תפוח, והיא שמרה אותו בשבילי. כשהגעתי לבקר אותה, היא אמרה שיש לה משהו מאוד מיוחד בשבילי, ונתנה לי אותו. אני זוכר עד היום את הטעם שלו.
"הוריי היו מאוד משכילים, והבית תמיד היה מלא ספרים, מוזיקה ואומנות, וגם באנשים מאוד מעניינים מהתחומים האלה, ציירים, אמנים ואנשי ספר, שהיו מדברים על נושאים מעניינים אל תוך הלילה. אני ספגתי את הכול, וזה נעשה חלק מהחיים שלי. הכרתי את אמנות המופת של העולם לפני שהכרתי את סיפור כיפה אדומה. כילד קטן לא ידעתי שאני עני, ושאנחנו סובלים מחסור.
"לאט-לאט התקדם אבי מבחינה מקצועית, ובאיזשהו שלב הוא נכנס לאוניברסיטת תל-אביב, וקיבל שכר אוניברסיטאי, שכבר נחשב לשכר הוגן שאפשר להתקיים ממנו. הוא היה ממייסדי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה והדיקן הראשון שלה. כל ימיו, גם אחרי שהוא יצא לפנסיה, הוא הגיע יום-יום לאוניברסיטה ולמשרד העצמאי הלא מכניס שלו. הוא לא התעשר אף פעם, אך כבר לא חיינו במצוקה. בשנים האחרונות לחייהם, לא חסר להוריי דבר, אבל הם אף פעם לא הגיעו לרווחה כלכלית".
משפטים > "אף פעם לא מצאתי עניין בסיפורים של אבי על משפטים. יותר ממה שאני לא מצאתי עניין בסיפורים שלו על משפטים, אמי לא מצאה עניין בסיפורים האלה ואני גדלתי עם המחשבה שאם יש מקצוע משעמם, שאני לעולם, אבל לעולם בחיים שלי, לא ארצה להתקרב אליו זה משפטים. הייתי משוכנע בדבר הזה. התעניינתי אז, כפי שאני מתעניין גם היום, במדעי החברה ובמדעי הרוח, והייתי משוכנע שאני אהיה פילוסוף או איש ספרות. אפילו ניסיתי להיכנס לעתודה האקדמית בתחומים האלה של ספרות ופילוסופיה, אבל הצבא הסביר לי שחיל הפילוסופים לא כל-כך זקוק לקצונה באותו זמן, ושאם אני ארצה ללמוד משפטים או כלכלה, יקחו אותי ברצון לעתודה האקדמאית.
עניתי להם שאני מאוד מעריך את הנכונות שלהם לקחת אותי למקצועות האלה, אבל אלה מקצועות שלא עולה על דעתי ללמוד אותם בשום אופן, והתגייסתי לצבא. שרתתי בחיל הקשר, בסיירת כקשר, ומאוחר יותר הייתי מדריך ומפקד מחלקה. באיזשהו שלב חשתי שאני 'מתייבש', ושאלתי את המפקדים שלי אם הם מוכנים לתת לי יום חופשי בשבוע כדי שאלמד משהו באוניברסיטה. המ"פ שלי הסכים, ונתן לי אפטר כל יום ראשון אחר-הצהרים. הלכתי לאוניברסיטת תל-אביב ושאלתי 'מה יש לכם בימי ראשון אחר-הצהריים?', והם ענו: משפטים. שאלתי 'מה עוד?'. ענו לי :שום דבר. זה מה שיש. וככה הגעתי למשפטים. להפתעתי הגמורה, מהשיעור הראשון ממש, התאהבתי במקצוע.
"במהלך שירותי הצבאי צברתי קצת נקודות אקדמיות באוניברסיטת תל-אביב, שהייתה קרובה למקום שבו שירתתי, וכשהשתחררתי עברתי להשלים את השנה הראשונה, ואת כל התואר, באוניברסיטה העברית בירושלים. מאותו שלב כל הקריירה שלי, עד לשנים האחרונות, היתה באוניברסיטה העברית. מאוחר יותר למדתי גם כלכלה, שזה המקצוע השני שהציעו לי כשרציתי ללכת לעתודה האקדמית, וחשבתי שזה לא בשבילי, וגם שם התאהבתי במקצוע מהשיעור הראשון".
אקדמיה או פרקטיקה > "את הקרדיט להחלטה שלי להשתלב באקדמיה הייתי נותן לאדם אחד: אהרן ברק. ברק היה מורה שלי. מורה להכול. הוא לימד אותנו כל שנה. בשנה הראשונה הוא לימד קורס יסודות המשפט, בשנה השנייה הוא לימד דיני חוזים ונזיקין, בשנה השלישית הוא לימד חברות, ובשנה הרביעית הוא לימד שטרות. מאוחר יותר, כשהמשכתי למוסמך, ברק לימד קורסים וסמינרים, ואני לקחתי את כולם. בנוסף, הייתי אסיסטנט שלו. ברק היה האדם אשר תיקשר איתי הכי הרבה, והכיר אותי הכי טוב, והוא שבה אותי גם בקסמיו האישיים וגם בקסם של המקצוע. אחד הדברים שהלהיבו אותי בו, ואני מוצא את זה למלהיב עד היום, הוא האהבה הטהורה שלו את המקצוע. זה לא היה עיסוק טכני בשבילו, זה אפילו יותר מאהבה, זה משהו ששורף מבפנים, ואני ובאופן מטפורי הייתי אומר שעל ברכיו ישבתי וממנו למדתי תורה. בזכותו גמלה בי ההחלטה להפוך לאקדמאי".
פאשן לאקדמיה > "אני אוהב לצאת בבוקר לעבודה. אני הולך למרכז הבינתחומי בבוקר ונשאר שם הרבה מאוד שעות, עד הערב. העבודה האקדמית זה מה שאני הכי אוהב לעשות, ולעולם לא משעמם לי, מכיוון שאני עושה כל הזמן דברים חדשים. אני מקדיש יום בשבוע לפרקטיקה, למתן חוות-דעת וייעוץ, אבל הפאשן האמיתי שלי הוא העבודה האקדמית, עד כדי כך שקשה לדבר איתי על משהו אחר".
שכר > "אחד הדברים שלא מוצאים חן בעיניי באוניברסיטאות זה שהשכר אחיד בכל האוניברסיטאות בארץ ובכל המחלקות, בלי קשר לאיכות, למצוינות ולשאלה איפה מפרסמים. מרצים באוניברסיטאות חייבים לעשות 'חלטורות' ולהרצות בעוד מקומות כדי להתקיים בצורה סבירה. במכללות המצב שונה. שם אפשר להרוויח הרבה יותר כסף, להתקיים יותר טוב, ולא לעשות מאה חלטורות. לפני מספר שנים עזבתי את האוניברסיטה העברית, עברתי למרכז הבינתחומי בהרצליה, ומאז אני לא צריך להרצות באף מקום אחר כדי לגמור את החודש. אני משתכר מספיק ובצורה מכובדת במקום שבו אני עובד. זה היתרון של המכללות.
"גם לא פלא שיש בריחת מוחות לחו"ל. אם מציעים לפרופ' לכלכלה פי 8 יותר במקום אחר ממה שהוא מקבל כאן, למה שלא יעזוב?. בשיא הוותק, פרופ' מן המניין משתכר באוניברסיטה 13-14 אלף שקל בחודש. בניו-יורק פרופ' מן המניין מתחיל בסביבות 200 אלף דולר לשנה, והמיסוי שם הרבה יותר נמוך. אותו פרופ' יכול להגיע ל-250-270 אלף דולר בשנה, כשבארץ מי שאין לו ותק בקושי יכול להתקיים. לדעתי, אין מנוס מהנהגת שכר דיפרנציאלי בארץ".
אהרן ברק > "אני חושב שאהרון ברק הוא אחד האנשים הפחות מובנים בציבור. אנשים לא כל-כך מבינים כמה מהאמרות שמיוחסות לו, וחושבים שזה עניין של מגלומניה. זה שטויות. הוא אדם בעל כוח אינטלקטואלי עצום, שעשה מהפכה מאוד משמעותית בתחום המשפט, ומטבע הדברים אנשים מנסים לפרש מה קרה שם ומה הניע אותו, ויש רבים שמפרשים זאת כאילו ברק מונע על-ידי איזשהו רצון לצבירת כוח אישי או להשתלטות על מערכות השלטון, או כל מיני דברים כאלה. ואני אומר בוודאות מלאה, מתוך היכרות ארוכת שנים איתו, הייתי בערך בן 20 כשהכרתי אותו, אין בכך ולא כלום. האיש מונע על-ידי רצון לעשות את הדבר הנכון. הוא טעה במקרים מסוימים, והוא יודע שאני חושב כך, אבל המוטיבציה שלו תמיד הייתה טהורה.
"אני מאוד אוהב אותו. הצד האנושי שלו תמיד היה מדהים בעיניי. הוא בן-אדם 'בנעלי בית', וכל מה שקשור לפורמליות הוא ממנו והלאה. אם יתנו לו להתלבש איך שהוא רוצה, הוא יהיה השלומפר הכי גדול בעולם. הוא מדבר עם כולם תמיד בגובה העיניים ובקול רך ונעים, ללא שום התנשאות וללא דיסטנס. הוא רחוק מכל התנשאות ומכל מה שלעיתים מייחסים לו, שלא בצדק".
דיני חברות > "גם הדרך שבה נכנסתי לתחום העיסוק העיקרי שלי, דיני תאגידים, קשורה לברק. את הדוקטורט שלי עשיתי בדיני ביטוח, ועסקתי בכל מיני נושאים משפטיים. אחד התחומים שברק לימד באוניברסיטה העברית היה דיני תאגידים. כשהוא מונה ליועץ המשפטי לממשלה, בשנת 1975, נוצר סדק וחיפשו מישהו שילמד את הקורס במקומו. הוא שאל אותי אם אני מוכן לקחת על עצמי את התפקיד. הסכמתי, ומאז אני עוסק בדיני תאגידים. ידעתי מעט מאוד כשהתחלתי, אבל למדתי משהו במשך עשרות השנים שאני עוסק בזה יום-יום, שעה-ושעה".
שופטים וכלכלה > "כשם שחלק מהדור המבוגר של פרופסורים שהיה אמון על 'הגישה המשפטית למשפט' מסרב לקבל את התובנות של 'הגישה הכלכלית למשפט', או של כל תחום אינטרדיסציפלינרי אחר, ורואה בזה איזשהו זיהום של הטוהר המשפטי, כך גם הרבה שופטים מסרבים לקבל את התחום הזה. חלק מהם פשוט לא מבינים מה זה משפט וכלכלה.
"רוב השופטים הבכירים הם מבוגרים, בית המשפט העליון איננו גן ילדים, והאנשים שיושבים בבית-המשפט התחנכו והשקיעו המון בלימודי המשפט כפי שהם. פתאום מישהו מבקש מהם לחשוב לגמרי אחרת. הם מאוד מושקעים במשהו, ופתאום אומרים להם: כל מה שאתם עושים וכל ההשקעה שלכם חסרה. היא לא כל-כך טובה מכיוון שאתם לא מתחשבים בכלכלה. זה דבר שמאוד קשה להם לקבל מבחינה פסיכולוגית.
"הם לא מבינים בכלכלה, ולא מבינים מה הגישה הכלכלית למשפט אומרת. כדי להבין את הגישה הזאת צריך להבין בכלכלה. יש איזושהי תפיסה בין השופטים, במיוחד שופטי בית המשפט העליון, שכלכלה זה איזשהו אמצעי להתעשר, ושכלכלנים עוסקים באיך לייצר יותר ברגים בבית-חרושת. הם לא מבינים שכלכלה זה מדע העוסק בהתנהגות הרציונלית של הבן-אדם, ושהכלכלה מניחה שאנחנו פועלים להשגת הרצונות שלנו. אפשר לדבר על כלכלה ועל מודלים כלכליים שאין בינם לבין עושר ולא כלום. השופטים, במיוחד המבוגרים, מתקשים לעכל את זה. לפעמים, כשאני קורא מה הם כותבים אני חושב שאם זה לא היה כל-כך עצוב, אז אפשר היה לפרוץ בצחוק. הם גם עושים שגיאות וגם אומרים דברים מצחיקים".
בית משפט כלכלי > "יש לנו הרבה שופטים אינטליגנטים, ישרים והגונים, שמה שחסר להם, לפחות לאלה שעוסקים במשפט כלכלי ועסקי, זה ניסיון עסקי. חשוב שאנשים שעוסקים בדיני חברות ובדיני עסקים, יהיו כאלה שעשו עסקים, כמו עורכי-דין שמלווים עסקאות. הדבר השני שחסר זה השכלה כלכלית-מימונית פורמלית. זה לא פשוט להבין את הבעיות הפיננסיות שמגיעות היום לבתי המשפט.
"כדי לעסוק בנושאים כמו הנפקות, חיתום, ניירות ערך, הגבלים עסקיים ודיני עסקים באופן כללי צריך השכלה כלכלית פורמלית מימונית, ולעיתים גם חשבונאית וגם ניסיון עסקי. לכן, גם שופטים שרמת היכולת הפוטנציאלית שלהם מאוד גבוהה לא עומדים באותה רמה שמצפים מהם, ולא ברמה שרואים בבית המשפט לחברות בדלאוור.
"בבית המשפט העליון, למשל, יושבים שופטים שלא למדו את המקצועות הרלבנטיים. הם למדו משפטים-ומשפטים, שזה קצת כמו לחם-ופיתה. יש דברים בכלכלה שהם מאוד בסיסיים, אבל סותרים את ההיגיון, ומי שלא למד אף פעם כלכלה מתקשה לעכל אפילו תובנות פשוטות בכלכלה.
"עולם העסקים הישראלי נעשה מתוחכם יותר. בעבר, כשהיה סכסוך בין שני בעלי מכולת, סיווגו אותו כסכסוך כלכלי והיה קל להתמודד עם זה, אבל ברגע שמדובר על שווקים מתוחכמים, שווקים של אופציות, נגזרים מכל מיני סוגים ועוד, צריך לדעת איך השוק הזה עובד כדי להכריע במחלוקות. צריך להבין את המאטריה.
"אני שומע את הקהילה העסקית, יש לי דיאלוג איתה, ויש איזושהי תחושה שבתי המשפט אינם מקום טוב, אלא מקום שצריך להתרחק ממנו כאשר יש סכסוך עסקי, ודאי בית המשפט העליון. השופטים המסכנים שיושבים בבית המשפט העליון ועובדים כל-כך הרבה שעות ביום, אל תוך הלילה, יום-יום ונשחקים כמו חוטבי עצים, פתאום נופל עליהם איזה תיק כלכלי, שכדי ללמוד אותו הם צריכים לעזוב 10 תיקים אחרים, והם לא מסוגלים לכך. יכול להיות שאם יהיה בית משפט מתמחה לעסקים, זה יקל קצת על המצב.
"כדאי לנו לנסות להקים בית משפט כלכלי-עסקי, כיוון שאין לנו מה להפסיד. למרות זאת, אנחנו צריכים להבין, בצניעות, שמה שאנחנו מנסים לעשות זה דבר רציני, זה תיק כבד. מדינות רבות, עשירות וגדולות מאיתנו, שניסו לחקות את המודל של דלאוור, נכשלו. אני לא מאמין שאנחנו ניצור בית משפט כמו בדלאוור, אבל זה לא אומר שניכשל. כדאי לפעול להקמת בית משפט כזה. יכול להיות שאנחנו נשפר את המצב הקיים, וזה כבר לא כישלון".
* הכול שחור או שבכל זאת יש לנו כמה שופטים שמבינים במשפט כלכלי-עסקי?
"מאוד הערכתי את שופט בית המשפט המחוזי, ישי לויט, שפרש לצערי מהשפיטה. הוא מבין גדול בתחום. גם את ורדה אלשיך אני מאוד מעריך. היא עושה עבודה טובה מאוד בתחום הפירוקים, שזה תחום כלכלי, ורכשה מומחיות רבה. אני חושב שיש לה איזושהי אינטואיציה טובה לפן העסקי של העניינים שנדונים בפניה. בין המשפטנים שאינם שופטים יש הרבה אנשים שמבינים את המאטריה, כמו דידי לחמן-מסר שיכולה בקלות להיות שופטת בבית משפט כלכלי, אם יוקם, ועורכי-דין רבים מהתחום העסקי".
שוק ההון > "צריך להיות צנועים. אנחנו מדינה קטנה ואי אפשר להשוות אותנו ללונדון, שהיא אחד המרכזים הפיננסים הגדולים בעולם, כמו שעשו באחרונה. זו קפיצה מעבר לפופיק. מצד שני, צריך להביא בחשבון שאנחנו כן תופסים תאוצה. בנאסד"ק למשל, אנחנו השוק בעל נפח המסחר הגדול בעולם. מספר המנפיקים הישראלים עולה על מספר המנפיקים מכל מדינה מחוץ לצפון אמריקה. יותר מאשר יפן, גרמניה, בריטניה, צרפת וסין. אמנם אנחנו מחשיבים את השוק המקומי יותר ממה שמחשיבים אותנו בעולם, ובכל זאת הייתי מגדיר אותו כשוק שנמצא על הגבול בין שוק מתעורר לשוק מפותח. עד עכשיו היינו מוגדרים כשוק מתעורר. היום אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו, כמי שנמצאים בתפר בין שוק מתעורר לשוק מפותח, וזה יפה מאוד בשביל מדינה כזאת קטנה".
זוהר גושן > "הוא היה תלמיד שלי והיום הוא חבר. אני זוכר אותו כתלמיד, יושב עם עיניים שחורות בורקות כמו אש, כולו לוהט, מתעניין וצמא לידע. הוא היה תלמיד מופלא, אחד התלמידים האהובים שגידלתי במשך השנים, ובמידה רבה הייתי אחראי לכך שהוא הלך לכיוון האקדמי, ואני מאוד גאה בו. היום הוא איש מקצועי וראוי, שעובד בשקט, ועד שהוא לא יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות הוא לא עושה את זה. כיו"ר רשות ניירות ערך, הוא מצוין, ואנחנו נראה עם הזמן גם את הפירות. בחור מופלא, שאני מאוד מעריך ומאמין בו".
פנאי > "תרבות הפנאי שלי ותרבות העבודה שלי מתמזגות, מאחר שאני רואה את המשפט כחלק מן התרבות של האדם במובן הרחב. אני עוסק בדברים שאני אוהב לעסוק בהם, כמו אמנות ותרבות, דרך העיסוק המשפטי. בספר האחרון שכתבתי יש 55 תמונות אמנותיות, רפרודוקציות, שאני מנתח אותן כחלק מן הניתוח המשפטי שלי בספר. כשאני קורא דברים על אמנות, זה תרבות פנאי או תרבות עבודה? אני לא יודע. בימים אלה אני כותב מאמר על התנ"ך, זה תרבות פנאי או לא? אצלי הכול משולב.
"אני מאוד אוהב אמנות. אני יכול לבלות ימים במוזיאונים, בקריאה על דברים שמעניינים אותי באמנות, בספרות, בפילוסופיה ובתחומים רבים אחרים שמעניינים אותי".
ספורט > "לפני כשנתיים, לאחר הפסקה קצרה של 50 שנה, התחלתי לעסוק בספורט. עכשיו אני ממש מכור לספורט. אני מתאמן חמש פעמים בשבוע. אני רץ למרחקים ארוכים, 12-13 קילומטר בג'אבלים, במסלול קשה וסלעי, וחוזר מהריצה מאושר. אני רוכב על אופניים, שוחה, מרים משקולות ומתאמן עם קבוצה במכון. גם קצת רזיתי בעקבות זה, רזיתי 25 קילוגרם, ואני מרגיש הרבה יותר טוב. הייתי 25 ק"ג יותר ממה שאני עכשיו, וחשבתי שזה מתחיל להיות מסוכן לבריאות, אז עשיתי מהפך ששינה את מצבי".
בישולים > "אני הבשלן בבית. אני אוהב לבשל. היו לנו אורחים אתמול והכנתי אוסובקו מצוין למנה עיקרית. עשיתי גם מרק דלעת שהגשתי בתוך הקליפה של הדלעת. זה היה מאוד יפה וגם טעים".
מוזיקה > "אני מאוד אוהב מוזיקה. יש לי ארון מלא דיסקים, בעיקר מוזיקה קלאסית. זוהר גושן תמיד היה כועס עליי על כך שאני שומע רק מוזיקה קלאסית. הוא היה אומר לי 'מה זה רק מוזיקה קלאסית, מוזיקה מזרחית זה לא טוב?'. בגללו ניסיתי לשמוע מוסיקה מזרחית ואני עד היום, באומץ רב, עושה את זה מפעם לפעם, אבל איכשהו זה פחות מדבר עלי".
אם לא הייתי משפטן > "יש כל-כך הרבה תחומים שמעניינים אותי. הבעיה היא, שאני חושב לרגע שתחום מסוים הוא הכי מעניין אותי בעולם, ורגע מאוחר יותר אני חושב שיש תחום אחר שהוא עוד יותר מעניין. אני לא יודע מה הכי מעניין ורוצה לעסוק בהכול. אני מאוד מתעניין למשל בדת, למרות שאני לא דתי. הנושא התיאולוגי מאוד מעניין אותי, והייתי יכול בקלות לעסוק בחקר התיאולוגיה. אני גם מאוד מתעניין בתולדות האמנות, ולכן הייתי יכול להיות היסטוריון של תרבות".
בעוד 10 שנים > "אחפש משהו חדש לעסוק בו. אני חושב שהמשפט הוא ריק, כך שאוכל תמיד לעסוק בו ובמשהו אחר שממלא אותו תוכן".
רזומה > פרופ' אוריאל פרוקצ'יה (65), נולד בתל-אביב ומתגורר במכבים. נשוי בשנית לד"ר ענת הורוביץ (מרצה לפרוצדורה פלילית) ואב לארבעה: שני בנים, יובל ואורן, מנישואיו הראשונים לאיילה פרוקצ'יה (היום שופטת בבית המשפט העליון) ושתי בנות, גל ורוני, מנישואיו לענת * מבכירי המשפטנים בתחום דיני החברות * כתב את טיוטת חוק החברות החדש שנכנס לתוקף ב-2000 * מחלוצי הגישה הכלכלית למשפט בישראל * ב-2003 פרש מהאוניברסיטה העברית, לאחר יותר מארבעה עשורים, למשרה במרכז הבינתחומי בהרצליה.