צרויה להב נולדה ב-1951 וגדלה בקיבוץ איילת השחר. שירתה בצוות הווי צנחנים. שרה וניגנה בכינור באלבומיו הראשונים של ברוס ספרינגסטין ובאלבום היחיד של להקת תמוז, "סוף עונת התפוזים" (1976), והייתה בין חברי "הברירה הטבעית". למדה משחק בבית הספר של לי שטרסברג בלוס-אנג'לס, ושיחקה בהצגות שונות. כתבה מילים לשירים רבים של רמי קלינשטיין, ריטה, דנה ברגר ויהודית רביץ. ספרה הראשון, "כפכפי העץ של אנדרה" (2002), זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי ובפרס לספר ביכורים של משרד המדע, התרבות והספורט. ספרה השני, "מלכת הביצות רוקדת טנגו" (2004), זכה בפרס אקו"ם לשנת 2005. ספרה השלישי "היה לו קשה, למשה", שיצא לאור לאחרונה, הוא סיפור ילדים.
*מהו בית הקפה האהוב עלייך?
"החצר של קפית ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים. היא אהובה עליי בשל קרבתה אל הבית שלי, מינון האור והצל בימים, בכל העונות; בעלת הבית - אירית אלטרץ הדגולה, וחברותיי אזרחיות המקום".
*איזו דמות היית שמחה לפגוש לקפה?
"את הפרד העלום מהאלבום 'MULE VARIATIONS' של טום וויטס. הוא יצור ספרותי ממש כמו יוצרו, וקשה להבדיל מיהו בן דמותו של מי".
*אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שישב שם?
"נורית זרחי. ושתדבר באופן המעורר השתאות שלה על כל דא והא שיעלה בדעתה. שמעתי אותה בכמה הזדמנויות וכושפתי".
*לאיזה ספר אהוב את חוזרת שוב ושוב?
"אל 'והיום איננו כלה' של צ'ינגס אייטמטוב. הוא שילוב מושלם של כל מה שאני מבקשת בסיפור, ובכלל זה גם התרגום המשובח של דינה מרקון ואמציה פורת".
*איזה ספר ילדות אהוב עלייך במיוחד?
"'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר בתרגומה של אלישבע קפלן. אני מאוהבת עד מעבר לאוזניים בשלל הדמויות המוצלחות שמאכלסות את הסיפור, על פשטותו החביבה, הרהוריו, מצחיקותו ויושרו, וכמובן - הציורים של ולטר טרִיר".
*למי או למה את מתגעגעת?
"למנהטן ולתחושת הגילוי החריפה שחוויתי שם. הייתי בת 20, רחוקה זמן ארוך מדי מהבית ואבודה בהתאם, ובין השאר התבהר לי הקשר בין גלות לגילוי ולהטיות נוספות של הפועל ג.ל.ה".
*יש לך חלום גדול, שטרם הגשמת?
"לחזור למנהטן ולחיות בה תקופת מה בנוחות ובנועם, בלי הדרמות של גיל 20".
*היכן היית רוצה לבקר?
"בנורינסק - עיירה שכוחת אל באוקראינה - עיירת ילדותו של אבא שלי. מעולם לא הייתי שם, ואני מדמיינת את המסע. בית המשפחה כבר מזמן לא קיים, והרחובות עוברים בריכוז המכוער של בנייני דירות מהזן הקומוניסטי העלוב ביותר. אבל הנהר מהסיפורים של אבא קיים, ולכאן אני הולכת, אל שפת הנהר, לראות את בורךק'ה ריידרמן בן השלוש משחק לבדו על החוף, רץ ונכנס כמו גדול למים וטובע בהם, ונמשה ומובל צורח הביתה".
*איזה ספר היית לוקחת איתך לטיסה?
"את הספרים שאני קוראת באותו זמן. ואין ביניהם ספרי טיסה".
*איזה מקום תופסים מוספי ספרות בתפריט הקריאה שלך?
"לא גדול ולא קבוע. רוב המאמרים של רוב הכותבים הכבודים יודעי-הכל מכניסים אותי ללחץ, ובדרך-כלל אני מעדיפה לקרוא את מאשר לקרוא על, גם אם ההספקים שלי מותירים אותי בבורותי".
*מהו יחסך להוראת ספרות בבתי ספר?
"בערך כמו יחסי אל הניסיון המשונה להבין ספרות על-פי קריטריונים מדעיים כביכול. ובסך הכל, בכל מוסד לימודי מה שחשוב הוא מי מלמד ספרות, עד כמה הוא או היא באמת אוהבים ספרות ומסוגלים לקרוא בה לרוחב ולעומק מתוך חשיבה עצמאית".
*כתיבה נשית, כתיבה גברית. יש הבדל?
"כמובן שיש. הוא נגזר מעצם השונות שבין המינים, אבל טיפשי לתחום ולהגדיר אותו. הוא חמקמק ומשתנה".
*מהו הספר האחרון שקראת והרשים אותך?
"קובץ הסיפורים הקצרים של אליס מונרו, 'בריחה' (בפעם הבאה אני אקרא אותו באנגלית, כי התרגום מעצבן). הייתי בולעת אותה, את מונרו, ראש וקרביים, כמו אלה שטורפים אריות ואנטילופות כדי לקבל את הכוחות של החיות האלה".
*איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"אהיה בת 67. למה לי להסתכל לשם?"