במנעד התרבותי של שר הפנים, מאיר שטרית, חסרים כמה ספרים טובים. 1984 לג'ורג אורוול הוא אחד מהם, אחרת אי אפשר להסביר איך נטל לעצמו השר זכות מפוקפקת כזו להוביל מהלך תחיקתי המבטיח יצירת מאגר טביעות אצבעות ותווי פנים של כלל אזרחי ישראל.
פרופ' אוריאל פרוקצ'יה כתב פעם, שהכנסת יכולה לחוקק כל חוק, אבל שום חוק לעולם לא יוכל להפוך את הלילה ליום ואת היום ללילה. המציאות חזקה מכל פיקציה או שיגיון של המחוקק. האמת היא, שפרוקצ'יה טעה. אמנם רק יהושע בן נון, שנטל את המושכות ממשה רבנו, הצליח לעצור את השמש בגבעון, אבל משנסתלקה בינתו של המחוקק הישראלי עד כי הוא מבקש להפוך אותנו למאגר אנושי של סימנים, אין כנראה גבול לסכנה הנשקפת מפניו.
החוק החדש של שטרית הוא דוגמה לתפרים הגסים של הדמוקרטיה הישראלית, ולכך שלעיתים מרד עממי הוא הדרך היחידה והלגיטימית כדי לעצור פגיעה אנושה בנו. אינני יודע מה יעשה השכן ממול כשיתדפקו פקידי משרד הפנים על דלתו ויבקשו להטביע את אגודלו בנוזל השחור, אבל יש לי תחושה ברורה, מה אעשה אני. אכרות את אצבעותיי ואשחית את פניי, וסימן מסימניי לא אתן להם. ישנם רגעים בחיים, שאדם צריך לעמוד על שלו, ויהא המחיר אשר יהא. תנו לי קרדיט, שכאשר יתבקש היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותי לדין, הוא ימצא כל דרך לחמוק מכך. אפילו הוא לא יוכל להצדיק את חוק שטרית, שפשוט לא יורד בגרון.
הזכות לאנונימיות
מאגרי מידע היו מאז ומעולם סיפור מסובך מאוד, שאינו מתיישב על נקלה עם הגנת הפרטיות והחירות הדרושה לאדם על מנת לשמור על ייחודו בתוך ההמון. אזרח צריך להיות נכון למידה של אינטימיות עם השלטון כדי לעשות לטובת הכלל, אבל זה אינו כולל היתר למשמש את גופנו שלא לצורך, או ליטול מאיתנו כליל את הזכות לאנונימיות. מדובר במינימום הכרחי, שדורש גם הוא הנמקה מאסיבית. העילה עמה הופיע שר הפנים כדי ליטול את טביעות האצבע שלי ושל ילדיי, נמוכה מגובה עשב. היא השפלה לשכל האנושי, לאדם החושב ולאדם החופשי. כך יקל עלינו למנוע זיופים, אמר השר, ולא הבין למה הקהל אינו מוחא כף. עם כל הכבוד לצרכים של פקיד השלטון, לא יורים פצצת אטום על זבוב, ואם שר הפנים לא מבין זאת בעצמו, שישאל את שר הביטחון.
רשמתי לפניי טיעון תקף של כמה ממתנגדי הקמת המאגר האנושי אשר חוששים כי הוא עלול ליפול לידיהם של גורמים שליליים, שיעשו בו שימוש נקלה, כמו הדבקת טביעות אצבע של אחד על מעשיו של שני. בבחינת 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו'. אם זיכרוני אינו בוגד בי, צה"ל תבע פעם מחיילי מילואים למסור את מספר חשבונות הבנק שלהם למקרה אסון, ומשקמו מתנגדים, שב בו צה"ל מהנוהג המיותר, ובדין.
אין סיבה, שצה"ל יחזיק במידע כה רגיש הנוגע לצנעת הפרט, ויפקיר אותנו לאפשרות, כי גורמים לא רלבנטיים ישזפו בו את עיניהם הבולשות. חוץ מזה, אמרתי פעם לקצינת שלישות ראשית, אם חלילה יקרה אסון, אשתי תגיש תביעה כל-כך גדולה נגד צה"ל, עד שהדבר האחרון שתרצו בו זה את מספר חשבון הבנק שלי. איכשהו, אחרי הטיעון הזה, אף אחד לא התעקש עמי יותר למסור את המידע.
ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מלמדת, כי פריצה למאגרי מידע היא עניין שכיח, ושזה כלי עבודה שגרתי של חוקרים פרטיים, המנוקים אחת לכמה שנים מן הרחוב ומושמים אחר כבוד מאחורי סורג ובריח באיזה מבצע משטרתי מזדמן. אי אפשר לצאת מנקודת ההנחה שמאגר שטרית לא יהיה אחת מאותן אטרקציות, שימשכו אנשים טובים להניח את ידיהם עליו מהר מכפי שנדמה לנו. למען האמת, הדעת נותנת, שמאגר שטרית יהפוך מהר מאוד למקור הטוב ביותר לזיופים אותנטיים עד כי ספק אם אפשר יהיה להבחין עוד בין זיוף למקור. מה שאגב אורחא מעורר אצלי תמיהה מלכתחילה, אם לא היו אלה המשטרה או השב"כ, שנעלו את שר הפנים באיזה חדר צדדי בכנסת, ובישלו עמו יחד את המיזם הנורא כדי להסתיר את מטרתו האמיתית.
גם אם זו רק פרנויה הזויה שלי, עדיין קשה יהיה לשכנע אותי שהגופים הללו לא ממתינים עם הלשון בחוץ, מריירים לקראת הרגע שכולנו נהיה מסודרים אצלם בטבלת אקסל על המחשב, מסומנים ומקוטלגים למשעי.
לקוח מסרט רע
אני מכיר עוד שני אנשים לפחות, נוסף אלי, שמתכננים התנגדות אקטיבית לקראת הפעלתו של החוק החדש, ושניהם לא חברים בארגון הפשיעה של אברג'יל, גיליון ההרשעות שלהם חלק, וספק אם הם מבחינים בין פקח לשוטר כשאחד מאלה פונה אליהם ברחוב. את טביעות האצבע שלהם מאגר שטרית לא יקבל. גם לא את שלי. לא משום שיש לנו מה להסתיר, אלא מפני שחובת הציות לחוק, כל חוק, מאבדת מתוקפה כאשר נרמסות עד עפר זכויות יסוד, והחוק הזה נראה כלקוח מסרט רע או מתקופה חשוכה בהיסטוריה האנושית.
צריך להבין, כי החוק החדש אינו מעורר ויכוח לגיטימי, ואינו עניין לפערים בתפיסות עולם. הוא חוק אסור, פוחז ומעורר בעתה. מי שיבקש להשתמש במשנתו של סוקרטס על תורת המדינה, כדי לנגח את הקריאה שלא לציית לו, יצטרך לשתות את כוס הרעל בעצמו, כי אפילו סוקרטס לא טען בשעתו, שהמחוקק השתגע. אפשרות כזו פשוט לא עלתה על דעתו.
איך שלא הופכים את זה, אין דרך לכבד חוק המותח את גבולות ההסכמה החברתית, שממילא רעועה אצלנו, מעבר לכוח הסיבולת של האזרחים. לא בבחינת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, אלא גזירה שהציבור חייב לא לעמוד בה. עד ששטרית יעשה חשבון נפש וירוץ לקנות את הספר שהמלצתי לפניו,
עיזבונו של ג'ורג' אורוול יוכל לרשום לעצמו הישג מרשים. הוא חזה את מה שאנחנו חיים. *