אולי זו הבורות שלי בהיסטוריה אולימפית ובהשפעת המשחקים על תהליכים גלובליים, אולי אני לא באמת מבין בספורט ובספורטאים, ואולי זו סתם אדישות פרטית לחלוטין ולא עגונה כלל וכלל במציאות, אבל המשחקים האולימפיים מבחינתי, מלבד היותם שעשוע רקע, בידור קל לשעות הבוקר והצהריים, הם פשוט עוד דרך, מקורית יש לומר, להעביר את הקיץ. בין בית הקפה השכונתי, הסדרה שהוקלטה ב"יס-מקס" והספר שמחכה ליד המיטה שמישהו יסיים אותו כבר, מתאמצים להם צוותי בידור ענקיים הנקראים ספורטאים, עם רפרטואר שלם ומגוון, פזורים בערוצי הטלוויזיה השונים, קורעים את ישבנם, רק כדי להעביר לי את הזמן בסבבה. והם עוד עבדו ארבע שנים רק בשביל זה. רק כדי שלי יהיה מה לעשות!
דומה שמדובר בעוד דוגמה לאכזריותם של החיים לפעמים. לא בגלל ההפסדים והאכזבות האולימפיים, אלא בגלל שברגע שמסתיימת תחרות, אצלי היא נשכחת כאילו מעולם לא שוחקה. המאמץ לא מוערך, הזיעה כאילו מעולם לא ניגרה, הדרמה כבר נמצאת בזמן עבר ודרמה נוספת מתדפקת על אצבעותיי, העצבניות. אני לא משתתף בצער המפסידים, לא שמח בשביל המנצחים, והופ, השלט כבר מה מחליט מה הלאה. אין לי אמפטיה, אין לי סימפטיה, אין לי פייבוריטים, גם לא בכחול לבן. אין כאן ראיונות לפני משחקים, אין סיכומים אחרי משחקים, ואם יש, יזופזפו מייד. הפרשנות, ברוב המקרים, גורמת לי לרוץ לבית המרקחת הקרוב, לרכוש קונדומים, ולחבוש אותם על אוזניי. המלאכה אם כן, מרובה, והאצבע כבר כואבת. זו הבנאליה של האולימפיאדה.
אבל, זכרו. יש אולימפיאדה, ויש אולימפיאדה של ספורטאים ישראלים, הקרויה כמובן - הישראולימפיקס. בישראולימפיקס הענף הבולט הוא כמובן ענף מרימי הציפיות. מרימי הציפיות תמיד יאמרו לפני התחרות: למה לא אנחנו? למה לא עכשיו? ומי אלה בכלל שיעמדו מולנו? בקראקוב אגב, מאוהבים בהם לחלוטין.
הענף שתמיד יופיע לאחר מרימי הציפיות הוא כמובן ענף שיוף הסכינים. בישראולימפיקס יש חשיבות רבה למשייפי הסכינים, בגלל העבודה הרבה והאינטנסיבית. הסכינים יציצו מנדנן במערכה הראשונה, המודיע על רמז לאי הצלחה, וברוב המקרים יבואו על סיפוקן בעריפת איזה ראש עוד לפני סיום המערכה הראשונה. במערכה השלישית כידוע, כבר משתמשים באקדח. וזה מביא אותנו אל תת ענף הירי, הידוע כענף הריסוס. כשלוח התוצאות מראה, כמה חצוף מצידו, שיש ספורטאים בעולם שטובים יותר מישראלי, ישראלי שלנו, המרססים יורים לכל הכיוונים ומאשימים את הספורטאי, מאמנו, יריבו, משפחתו, תנאי האקלים, הערפיח, דיכוי טיבט, הוועד האולימפי הישראלי והבינלאומי וכמובן, את אהוד אולמרט. את המרססים תזהו בקלות כשתשמעו אותם משתמשים באופן קיצוני בשורש פ.ט.ר.
לעיתים נדירות, ברגעים של הצלחה, תופיע לה מלכת הישראולימפיקס, שערכה את הופעת הבכורה שלה במשחקי המזרח התיכון של יוני 1967, וירדה בבושת פנים מהפודיום באותם משחקים בדיוק באוקטובר 1973, הלוא היא האופוריה. האופוריה גורמת לשרות חינוך לעגוב על ספורטאים בטקסי הענקת מדליות, לשכנע עמוקות את התודעה הישראלית שאף אחד לא באמת יכול עלינו, ולקבל כותרות בעיתונים הכוללת את המילים: כבשנו, אימפריה, שלנו.
בישראולימפיקס לא מסוגלים להכיל ספורטאי שנתן את המקסימום שלו ולא הצליח לעמוד בקריטריון של חבר המנהלים של הישראולימפיקס, המורכב משבעה מיליון חברים ולהם דרישה אחת: מדליה. כבר שנים מנסים רבים וטובים להחדיר את הענף חשוב ביותר שהישראולימפיקס זקוקה לו: הטלת פרופורציה. אבל המשימה קשה.
כי הציניקנים יאמרו שמדובר בעוד הלקאה עצמית ישראלית טיפוסית. כי שכנענו את עצמנו שאפשר. לא מתוך חלום של שאיפה ספורטיבית אמיתית, אלא כי פשוט מגיע לנו. הישראולימפיקס היא לא משחקים, היא מצב תודעתי. היא משוחקת בארץ כל הזמן. לא על המגרשים חס וחלילה, אלא בראש שלנו. פעם ניסינו להעביר אותה אל המגרש. אבל אז בנינו גשר שקרס אל מימיו המעופשים של הירקון. ובאתר ONE, בגליצ'ים, ובראיון הבלעדי הבא עם רוני מאנה, ננוחם.