נא לא להתבלבל! ההתכתשות בין ארגון פת"ח לחמאס איננה מקבעת את הפיצול בין רצועת עזה לגדה המערבית, אלא משמשת הכנה להידברות מחודשת. נכון, זה לא יקרה מחרתיים, אבל הגלגלים כבר נעים בכיוון הזה. מלחמת המעצרים ההדדית שמנהלים שני הצדדים זה נגד פעיליו של האחר בשטחים שבשליטתם, ומדובר במאות "חטיפות" כאלה, נועדה "לנקות" את שתי הזירות, באופן שחמאס ירגיש בטוח מספיק באחיזתו בעזה, בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ירגיעו את חרדתו של אבו-מאזן מפני "אינתיפאדה איסלאמית" בגדה.
אנחנו צופים בתהליך שסופו להוביל להתגבשות "מצב כורדי" בשכנותנו: בכורדיסטאן העיראקית מתקיים כבר יותר מ-15 שנה מבנה פוליטי יציב, שעיקרו - ממשלה משותפת לשתי המפלגות היריבות, בעת שכל אחת מהן מושלת בביטחה ובאופן בלעדי באחד משני החבלים. ג'לאל טלבאני ו"האיחוד הפטריוטי הכורדי" שלו מחזיקים בחבל סולימאניה במזרח; ואילו הברזאנים ומפלגתם "הדמוקרטית הכורדית" הם בעלי הבית במחוזות המערביים של ארביל ודהוק. יש מראית-עין מסודרת של ממשל מרכזי, אלא שהסמכות האמיתית היא בידי השלטונות המחוזיים.
מי שהזדעזע מן הגירוש ההמוני של בני חמולת חלס משכונת שג'אעיה בידי חמאס, או מן המצור שהטיל הפת"ח על תומכי הרשימה האיסלאמית באוניברסיטת ביר-זית, מוטב שייזכר במלחמת האחים העקובה מדם שניהלו הכורדים בינם לבין עצמם במשך שנים ארוכות. גם אצל הפלסטינים מתחזקת ההכרה, בדומה לזו שאליה הגיעו הכורדים, שמוטב לאמץ את הנוסחה "ביחד ולחוד". לאמור, להעמיד פנים שהושגה פשרה ויש, כביכול, איחוד של כל האזורים תחת מנהל מרכזי אחד, אולם בפועל לשמור על הפרדת הנחלות.
בחמאס מתחזקת ההערכה שמוטב להם "לוותר", במתכונת כזו, על השליטה במיניסטריונים בעזה, כנגד הפסקת הרדיפה השיטתית של אנשיהם בגדה ונתח מן השלטון המרכזי. הם משוכנעים, ובצדק, שיוסיפו להיות אדוניה של הרצועה גם בלי שהשרים יהיו בהכרח חברי התנועה. אדרבא, תיפתח בפניהם הדלת לנסות לשקם את התשתית ההולכת ונחרבת שבנו בגדה. רבים בחמאס נכונים כבר עכשיו ל"נסיגה" מן ההפיכה הצבאית שחוללו ב-12 ביוני 2007.
מנגד, ברשות הפלסטינית משוכנעים ראש הממשלה סלאם פייאד ואחרים שאין עוד טעם להמר על השגת "הסכם מדף" עם אהוד אולמרט וציפי לבני, ועדיף, לפיכך, לחתור לאיחוד מחדש של שתי הטריטוריות הפלסטיניות המנותקות באמצעות הסדר עם החמאס. תקוותם: לחדש בדרך זו את דריסת הרגל שלהם ברצועה ולהציב שם - לפחות ברפיח ובמעברים - כוחות של "משמר הנשיאות", ואגב כך להביא את חמאס לידי "הודאה לכאורה" שאין בכוחו לשלוט לבדו.
אין, כרגע, אפילו תחילתה של הסכמה כיצד ייראה הסדר כזה. פיאד, וגם אבו-מאזן, רוצים כוח מצרי שייכנס לרצועה (קהיר מוכנה לכך, גם אם בלא התלהבות). חמאס רוצה שהכוח הצבאי שלו יזכה בהכרה כחלק ממנגנוני הביטחון הרשמיים. ויש עוד אין ספור סוגיות מסובכות נוספות שידרשו ליבון ומיקוח. קרוב לוודאי שיידרשו לכך חודשים לא מעטים, אבל מרגע שיוכרז על התחדשות הדו-שיח, וזה עשוי לקרות בקרוב, יהיה ברור שהמודל הכורדי הוא היעד.
על הממשלה בירושלים, כל ממשלה, יהיה לגמור בדעתה אם לנסות לחבל במגמה הזו, או שמא מוטב דווקא לסייע לה בשתיקה. יש יתרונות גדולים בהפרדה הנוכחית בין "ממשלת עזה" של אסמאעיל האנייה ובין "ממשלת רמאללה", אבל עשויים להיות יתרונות גם במציאות חדשה, שבה, בעצם, מוותר החמאס על חלומו לכבוש את הרשות הפלסטינית כולה. חמאס, שהשתוקק להפסקת-אש ולכן מקפיד עליה מאוד, יוצאת נפשו עכשיו להיחלץ מן הבידוד הפוליטי. ואם ישיג זאת, ישמור על ההישג ככל שיוכל.
והחשוב ביותר: עם חמאס כשותף ל"משטר נוסח כורדיסטאן" בשטחי הרשות הפלסטינית יש יותר סיכוי להשגת הסדר-ביניים יציב, מאשר עם אבו-מאזן בחולשתו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2