סוד גלוי הוא שהתנהלות הוועדות לתכנון ובנייה מעוררת בשנים האחרונות ביקורת קשה, בין היתר בשל פרשות שחיתות מתוקשרות. בוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, בראשה עומד ראש העיר צבי בר, כנראה לא מוטרדים מאמון הציבור וגם לא מהחוק. הוועדה, כך מסתבר, פעלה בניגוד לחוק במשך 16 שנה וניפקה היתרי בנייה שלא כדין, לא יישמה את הוראות ועדת הערר הממונה עליה, ולבסוף גם קיבלה החלטות תוך כדי נסיעה באוטובוס.
מהחלטה של ועדת הערר במחוז ת"א, שהגיעה לידי "גלובס", עולה כי במשך 16 שנה התנהלה הוועדה המקומית באופן בלתי חוקי, כשקבעה בכל בקשה להיתר בנייה מהם אחוזי הבנייה המותרים בשטחי שירות, במקום לקבוע אותם לפי התוכנית הרלוונטית.
ההתנהלות התבררה בעקבות בקשה שהגישה חברת גבעת צדק, לקבל היתר לבניית בניין בן 5 קומות מעל קומה מפולשת, ברחוב בן גוריון 127 בעיר. במסגרת ההיתר אושרו לחברה הקלות שונות, וכמה מהשכנים הגישו ערר על ההקלות.
ועדת הערר, בראשות עו"ד מיכה גדרון, נדהמה לגלות כיצד מתנהלים בוועדה המקומית ברמת גן. מאז שנת 92' מבחינות התקנות בין שטחי בנייה "עיקריים" לבין "שטחי שירות" (מקלט, חנייה, חדרי מדרגות, מערכות אחסנה, מתקני שירות וכו'). לגבי תוכניות שהופקדו או אושרו לפני כניסת התקנות לתוקף נאמר בתקנות, שהוועדה המקומית תקבע בנפרד לגבי כל תוכנית מהם אחוזי הבנייה המותרים לשירות בבניינים שבשטחה.
"נוהג מקובל"
אלא שבדיון התברר, שהוועדה המקומית לא קיבלה מעולם החלטה כזו, "למרות שחלפו כ-16 שנה ממועד כניסת התקנות לתוקף", ולמרות שמרבית הבנייה ברמת גן נעשית לפי תוכניות ישנות. מהנדס העיר, האדריכל חיים כהן, העיד ששטחי השירות נקבעים בכל בקשת היתר, לפי הצורך. "כשהגעתי לפני שמונה שנים ראיתי את הנוהג המקובל, והוא המשיך כך כל הזמן. לא ראיתי טעם לשנותו כי זה עבד. למתכננים יש שיקולי תכנון".
לשאלת יו"ר ועדת הערר, כיצד קובעים את כמות שטחי השירות שמוסיפים בכל היתר, השיב: "ברמת גן נהוג מאז ומתמיד כי הדבר נקבע ביחס לכל היתר והיתר על-פי שיקול דעת הוועדה, ובהתחשב בבנייה המבוקשת".
בוועדת הערר נדהמו. "התנהלות זו של הוועדה המקומית אינה חוקית והיא נוגדת באופן מפורש את הוראת התקנות", פסקו. לאחר שמיעת הערר התעשתו בוועדה המקומית, וקיבלו החלטה המוסיפה שטחי שירות לתוכניות מלפני 92'. ועדת הערר אישרה את ההחלטה אך קבעה שהחלק המסמיך את הוועדה המקומית לאשר תוספת שטחי שירות למגרש "במקרים חריגים בעלי אופי תכנוני ייחודי", אינו חוקי.
הוועדה קיבלה את הערר על כמה מההקלות. כך למשל, נקבע שהוועדה המקומית אישרה 10% בנייה יותר מהמותר לפי התוכנית, כאילו גודל המגרש הוא מעל 600 מ"ר, למרות שגודלו היה 593 מ"ר בלבד.
בתוכנית נקבע שבמקרה שלא ניתן לנצל את כל אחוזי הבנייה במגרש מבלי להבליט את הבנייה במרווח הקדמי והאחורי של הבניין מעל 1.4 מ', רשאית הוועדה להתיר הבלטה כזו בקומות. לפני 8 שנים פסקה ועדת הערר שהוועדה המקומית אינה רשאית לתת היתר הבלטה אם ניתן לנצל את אחוזי הבנייה במסגרת קווי הבנייה המותרים.
אבל למה שהחלטות ועדת הערר יטרידו את מנוחת הוועדה המקומית? "אני מאוד ער לסעיף זה, יש כבר הערה של יו"ר ועדת הערר הקודמת", הודה מהנדס העיר כהן. "העליתי את הנושא לוועדה המקומית יותר מפעם אחת ולא הצלחתי לשכנע את חברי הוועדה עד כה".
בוועדת הערר רתחו. "חמורה בעינינו העובדה כי הוועדה המקומית ממשיכה לאשר היתרי בנייה בניגוד להחלטה מפורשת של ועדת הערר המחוזית, שכבר קבעה לפני כשמונה שנים כי זו אינה מוסמכת לעשות שימוש בסעיף, ובניגוד לדעת מהנדס העיר שהביא החלטה זו בפני הוועדה המקומית".
לא השתכנעו
טענה נוספת של מגישי הערר היתה שהדיון וההחלטה בבקשה להיתר הבנייה התקבלה תוך כדי סיור שהוועדה המקומית ערכה באוטובוס. בדיון התברר, שוועדת המשנה של הוועדה המקומית יצאה לביקור במגרש המדובר, אולם כשראתה שבמקום מחכים להם מגישי הערר ושכנים נוספים, החליט ראש העיר, צבי בר, שחברי הוועדה לא יירדו מהאוטובוס וכך בוטל הסיור.
חברי הוועדה דנו בהתנגדויות, דחו אותן והחליטו לתת את היתר הבנייה, והכל תוך כדי נסיעה באוטובוס. הוועדה המקומית הגנה על החלטת ועדת המשנה. לדבריה, סעיף 44 לחוק התכנון והבנייה קובע שסדרי העבודה והדיונים של מוסד תכנון ושל ועדת משנה שלו, ייקבעו על ידו אלא אם נקבעו בחוק או בתקנות. "הואיל והעוררים לא הצביעו על הוראה בחוק או בתקנות, המחייבת קיום דיוני ועדת המשנה בין קירות דווקא", טענה הוועדה המקומית, "הרי שאין בקיום הדיון בתוך האוטובוס בכדי לפגוע או לגרוע מתקפותו או ממעמדה של ההחלטה שהתקבלה".
בוועדת הערר לא ממש השתכנעו. "אין לדעתנו צורך להשחית מילים על מנת להבהיר, כי הוראת סעיף 44 לא התכוונה לאפשר לוועדה המקומית לקיים את דיוניה ולקבל החלטות תוך כדי נסיעה באוטובוס. דרך זו של קיום 'דיון' וקבלת החלטות, יש בה משום זילות של דיוני הוועדה ופגיעה קשה בסדרי מינהל תקין ובאמון הציבור במוסד כה חשוב כמו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה". חברי ועדת הערר הדגישו, שכיום לאור הוראות החוק המחייבות הקלטה של הדיונים, "צורת דיון כזו אף אינה אפשרית מבחינה טכנית".
הם ציינו שהיו מבטלים לגמרי את החלטת הוועדה לתת היתר בנייה משום "שהתקבלה בדרך כה בלתי ראויה מבחינה דיונית (ואף מבחינה ציבורית ומינהלית)", אולם נמנעו מלעשות כן משום שלאור קבלת חלק מהערר ממילא יהא צורך בהגשת בקשה מתוקנת להיתר הבנייה, שבה תצטרך הוועדה המקומית לשוב ולדון. *