לכאורה, שרה פיילין, מושלת מדינת אלסקה, האישה שג'ון מקיין מייעד להיות נשיאת ארה"ב אם ייבצר ממנו למלא את התפקיד לאחר שייבחר, אם ייבחר, היא מינוי מוצלח, אפילו מבריק. הנה סגנית נשיא פוטנציאלית שהיא גם יפה, גם חכמה, גם ספורטאית ואפילו יודעת, קרוב לוודאי, לנהל משק בית, דבר שקשה לייחס לזכרים שניסו או מנסים לכבוש את הבית הלבן.
בזירה פוליטית משופעת גברים מופיעה לפתע סינדרלה, שמורגלת בנעלי התעמלות, לא בנעלי זכוכית, ובכל זאת נמצא לה נסיך, זקן אבל עדיין נסיך, שמוכן לפתוח בפניה את שערי הארמון הכי חשוב בעולם. אפילו ערלי לב שמאלניים מוטי אובאמה יתקשו שלא לפזר ורדים לפני כרכרת הבחירות שלה. כך, לפחות, מקווים מומחי השיווק במחנה של מקיין, שיוכתר השבוע רשמית כמועמד הרפובליקנים לנשיאות. אחרים, דמוקרטים, אבל לא רק הם, רואים בפיילין אסון לאומי בפוטנציה, והם צודקים.
שרשרת השיקולים שהניעה את מקיין והאסטרטגים שלו לשלות דווקא פוליטיקאית אלמונית, חפה מכל ידע מוכח בסוגיות של ביטחון לאומי, של דיפלומטיה, של פוליטיקה כלל-ארצית ושל כלכלה גלובלית, עם מינימום חשיפה לאתגרים הגדולים של ארצה, כל כך שקופים, בוטים וציניים עד שקשה לא להגדירם כוולגריים. אפילו באמות מידה סובלניות של קמפיין פוליטי, ההחלטה להזניק לצמרת אדם שניסיונו האקזקוטיבי מסתכם בפחות משתי שנות ניהול של מדינת דלילת אוכלוסין ובכמה שנות אמרכלות של עיירה בסדר גודל של שדרות, אינה יותר מאשר קומבינה נמוכה.
אנשי השיווק של מקיין אבחנו שלושה צרכים דוחקים בהוויה הפוליטית העכשווית בארה"ב: דעיכתה המפתיעה של הילארי קלינטון הותירה רעב להשתתפות אישה במירוץ לבית הלבן בקרב בוחרים רבים; גילו של מקיין, שאינו ניתן להסוואה באיפור ושסימניו מתחדדים נוכח החזות הצעירה והאנרגיה היוקדת של אובאמה, יוצר צורך מיידי להציב לידו אדם צעיר יחסית, שירכך את הדימוי הקשיש; חולשת מקיין באגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית, מאגר הקולות הגדול של המפלגה, מחייבת למצוא מישהו שנוצרים אוונגליים וסתם אנשי ימין יוכלו להתרפק עליו.
בפיילין מצא מחנה מקיין מענה לכל מאווייו: אישה צעירה (44) עם רקורד שמרני ללא רבב, מתנגדת נחרצת להפלות, גם במקרים של הריון שנובע מאונס או מגילוי עריות, תומכת בלתי מסויגת ב"זכות" אזרחים להתחמש בכל סוגי נשק, לרבות רובי סער ותת-מקלעים, מביעה את התנגדותה להומוסקסואלים ולנישואים חד-מיניים. ויש לה גם בונוסים: אם לחמישה ילדים, אחד מהם חולה בתסמונת דאון (היא סירבה לבצע הפלה); שדרית ספורט לשעבר, שחקנית כדורסל בנערותה אפילו מלכת יופי היא הספיקה להיות. הנה פיתיון ל"מאוכזבות הילארי", מיליוני נשים לבנות שנותרו עם טעם מר בפה בעקבות תבוסתה של קלינטון, או למיליונים שמחזיקים בכרטיסי חבר של ארגון בעלי הנשק בארה"ב, או למשפחות של בעלי מוגבלויות.
אבל השאלה החשובה היא לא כיצד תעזור פיילין למקיין להיבחר אלא האם היא תהיה מסוגלת למלא את מקומו. אתמול מלאו למקיין 72 שנה. הוא המועמד הזקן ביותר שרץ אי פעם לנשיאות וחולה סרטן שלדבריו התנער כליל מהמחלה. סיכויי פיילין לאייש את הלשכה הסגלגלה גדולים יותר מסיכויי כל סגן נשיא לפניה. מקיין לא יוכל להישיר מבט לבוחר ולומר לו שפיילין כשירה למלא את התפקיד בעוד ארבעה חודשים או בעוד שנתיים. הוא בקושי מכיר אותה, לאחר פגישה חטופה אחת, יום לפני שנחשפה לציבור. כמועמד שסיסמת הבחירות שלו היא "קודם כל אמריקה", החלטת מקיין לבחור בפיילין כסגניתו מצטיירת כאקט של צביעות ואנוכיות, ולא רק בעיני דמוקרטים שרופים.
אם מקלפים מפיילין את הנכסים העיקרים שמשכו אליה את מחנה מקיין, מה בעצם נותר? רק נשיותה. לא איכויות סגוליות שנצרבו בשנות עשייה ברמה הלאומית והבין-לאומית, לא מטען של ידע בסוגיות הקיומיות של אמריקה, אפילו לא יכולת תמרון בנפתולי הבירה ובמבוכיה התחיקתיים והמשפטיים, יכולת שבלעדיה נדונה כל יזמה ממשלתית לכליה. כפי שלימדו אותנו חכמי מדיסון אווניו, שדיים עדיין מוכרים מכוניות ואין שם סיבה שהם לא ימכרו פוליטיקאים, וגם זאת הביאו המשווקים של מקיין בחשבון.