דודו בוסי, 45, הוא סופר ומנחה סדנאות כתיבה, חתן פרס ראש הממשלה ופרס וינר לסיפורת חדשה. נולד ב-1963 בשכונת התקווה בתל-אביב. בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מספריו: "הירח ירוק בוואדי" (2000) "פרא אציל" (2003), "אמא מתגעגעת למילים" (2006). ספרו "בסמטאות" יצא החודש לאור בהוצאת כתר. בחר להצטלם בקפה תמר ברחוב שינקין בתל-אביב.
מה חביב עליך בקפה הזה?
"האווירה הביתית, המשפחתית. כמעט כולם מכירים את כולם. יושבים כאן אמנים, שחקנים, עיתונאים, משוררים וסופרים, לצד אנשי כלכלה ומשפט. אין תחושת ניכור. מראה המקום לא השתנה מאז שנות ה-60. יש תחושה שאתה נכנס לשמורת טבע שהזמן בה עצר מלכת, ועל הכול שולטת ביד רמה שרה שטרן, אישה גדולה מהחיים, בעלת כריזמה מהפנטת, צעירה בת 84 שעובדת 13 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. באחד הסיפורים בספר החדש כיניתי אותה 'הקיסרית האחרונה'. היא רודה בנתיניה, אין לה בעיה לגרש לקוחות, לצעוק עליהם, לקלל אותם, ובאותה הקלות יוצאים ממנה חום, חמלה ואהבה".
מי היית רוצה שיישב בשולחן שלך?
"משה רבנו, ולו רק כדי לשאול אותו איך זה הרגיש לו שם על הר נבו, לאחר שנמנעה ממנו הכניסה לארץ, ומהן תחושותיו האמיתיות כלפי אלוהיו. אני במקומו הייתי יורה באלוהים הבוגדני, האכזר והשרירותי הזה".
אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
"גולדה מאיר ומשה דיין. מעניין אותי לדעת על מה באמת דסקסו בערב פרוץ מלחמת יום כיפור, ובמהלכה. הייתי שמח גם לצותת לאריאל שרון ולמנחם בגין. מעבר לפרוטוקולים ולחומרים שפורסמו, מעניין אותי לדעת באיזה מילים בדיוק השתמש שרון בשקרים שמכר לבגין".
איזו דמות ספרותית השאירה עליך רושם מיוחד?
"מוחמד המכונה מומו, גיבור ספרו של אמיל אז'אר, 'כל החיים לפניו'. הרגישות, האהבה, המחשבה והתובנות המקוריות שלו, המצוקה והחיפוש אחר דמות אם - כל אלה ועוד השאירו בי רושם עז, ועוררו בי השראה לבניית הדמות הראשית בספרי הראשון".
מהו ספר הילדים האהוב עליך?
"את 'הנסיך הקטן' קראתי בילדות וחזרתי לקרוא בו גם כמבוגר, וכל פעם הוא הותיר בי סימנים שונים".
לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
"אין ספרים שאני חוזר אליהם שוב ושוב. אני לא כפייתי, אין לי ספרי פולחן. ספר טוב במיוחד אקרא פעם שנייה, ולא יותר".
מיהם הסופרים הזרים האהובים עליך?
"רומן גארי, גבריאל גרסיה מרקס, פרנץ קפקא, פיודור דוסטוייבסקי, אנטון צ'כוב, וויליאם שקספיר, ריימונד קארבר ועוד רבים אחרים".
והישראלים?
"יהושע קנז, שמעון אדף, סמי ברדוגו, אופיר טושה גפלה, יורם קניוק, דויד גרוסמן וסמי מיכאל".
אם הייתי נותן לך כרטיס טיסה לכל מקום בעולם, היכן היית רוצה לבקר?
"הייתי שמח לבקר בטירה שרכש סלבדור דאלי לאשתו גאלה בפובול. הסיפור על השריפה והחשד לרצח או ניסיון התאבדות בלוקיישן הזה מרתק אותי מאוד".
איזה ספר תיקח איתך לטיסה?
"אקח ספר שעדיין לא קראתי. נראה לי שאלך על 'עאידה', החדש של סמי מיכאל".
איזה מקום תופסים מוספי ספרות ומדורי ספרות בתפריט הקריאה שלך?
"בעבר הם תפסו מקום מרכזי ביום-יום שלי. שנים רבות הייתי מנוי על שלושת העיתונים הגדולים. חמש שעות ויותר הקדשתי מדי יום לקריאת אקטואליה ותרבות. באיזשהו שלב הרגשתי שאני מרעיל את עצמי באינפורמציה. היום אני מסתפק בקריאה של שעה או שעה וחצי ביום, כאן בקפה של הקיסרית".
האם לדעתך יש כיום מקום למגזינים וכתבי עת לשירה ופרוזה?
"בהחלט כן. בעידן שהוצאות ספרים רבות אינן מוכנות לפרסם שירה מטעמים כלכליים, אני חושב שהמגזינים וכתבי העת משרתים וממלאים את החלל ליוצרים צעירים רבים".
יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה.
"אני נכנס לסטטיסטיקה. איני מרבה לקרוא שירה עברית, אלא אם היא שירתם של בני הדור הצעיר ודור הביניים, כמו שמעון אדף, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, סמי שלום שטרית ועמירה הס".
מה דעתך על הוראת ספרות בבתי ספר?
"אני מופיע הרבה בבתי ספר תיכוניים במסגרת סל תרבות ארצי. לצערי, תלמידים רבים בלא מעט מבתי הספר אינם סופגים ואינם צורכים כלל ספרות. אין לי מושג אם זה באשמת מערכת החינוך או המורים. לתחושתי זה משהו בחינוך שאותם נערים מקבלים בבית, וכמובן בגלל האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית, שמעניקים סיפוק מהיר ומיידי".
מה מעורר בך השראה?
"בני אדם. שפת הגוף, המבט, הפנינים שנושרות מלשונותיהם, הדרך שבה הם פועלים למימוש רצונותיהם, ובעיקר קשייהם בהשגת אותם רצונות - כל אלה מפרים את הדמיון שלי".