הבעייתיות של רוב הספרים הנכתבים בארצנו בשנים האחרונות, מתמצת בחיסרון של שלוש נקודות עיקריות: סיפור, סאבטקסט וסגנון. כשמתגלה סגנון כתיבה מרשים - אין סיפור, כשיש סיפור אז אין (או כמעט שאין) סאבטקסט, ולפעמים (רבות מדי לצערנו) חסרים כל שלושת המרכיבים האלו שבלעדיהם אין ספרות.
זו הסיבה להתלהבות שלי מהרגע שבו נחו עיני על פסקת הפתיחה של "מלח, מתי מפליגים?" ועד למשפט הסיום לאחר 174 עמודים מענגים של התבוננות מקורית על אנשים, על סיטואציות, על סיפורים קטנים וגדולים. מיכאל לב-טוב מנציח באסופה הזו של סיפורים וקטעי יומן שהתפרסמו ב"כל העיר" הירושלמי לפני כעשרים שנה, פסיפס, מראות וריחות וצבעים שהם כל-כולם ישראליים מאוד ובעיקר ירושלמיים מאוד. בכתיבה שנעה בין עיתונות לפרוזה, ובזווית הסתכלות מקורית ששומרת כל הזמן על אפקט ההפתעה, הוא מפגיש אותנו עם שאול עדיקה, וגדי בניטה, וששון עזרא, ועם סיפורי אהבה של מכלוף ברדוגו ושולטנה, של יואל רוסה ואתי תורג'מן, ושל האהבה שלו עצמו.
"היא נראתה כמו בתצלום שראיתי לפני הגיוס ב'דבר השבוע'. בחן רב נפנפה בידה כדי ליצור איתי קשר עין, ושאלה: 'מלח, מתי מפליגים?' היא שאלה ואני לא עניתי, יופיה, והספר שכתבה, שהיה שמור איתי בקיטבג, נעלו את המילים בפי". זה הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ כולו, וזה הסיפור על הסופרת היפה והנשכחת שהכתה גלים בשדה הספרות העברי עם הספרים שלה "ברקיע החמישי" ו"שדה ושדות". הסיפור על הפגישה של מיכאל לב-טוב ש"תלוי מהסיפון בחבלים, צובע נגד חלודה" עם רחל איתן. אין בו הרבה פרטים וגם לא עלילה מפותלת במיוחד. מה שעובד אלו נקודות האור על הפרטים הקטנים, אלו שבדרך-כלל הם שוליים. פרטים קטנים, סגנון והרבה סאבטקסט. כל פרק הוא בעצם דיאלוג בין הסיפור לבין מעין נספח שמכיל קטעי יומן, או זיכרונות או הערות. שני חלקים שלכאורה אין ביניהם קשר, והם עצמם מנהלים דו-שיח עם גלויות דואר מראשית המאה הקודמת המשובצות בכל פרק. מעל לכל מרחפת דמותו החכמה ומעוררת הגעגוע של אברהם אופק - צייר ואמן נודע, חבר קרוב של הסופר, ומי שהיה מורהו בבצלאל.
וכאן טמון הקוץ שבאליית הספר. יכולת כתיבה שיש בה חושניות אדירה, ססגוניות, התבוננות מקורית והמון תובנות בסגנון מאופק שרובו אנדרסטייטמנט וסאבטקסט, היכולת הזאת דורשת הליכה למקומות רחוקים יותר. הפסיפס המענג הזה, נשאר כאוסף סיפורים, ולא מגיע לעומק ולגדלות של "ספרד" של מולינה (למשל). כל אחת מהדמויות כאן הייתה יכולה להוביל רומן עב כרס, כל אחד מהסיפורים יש בו בשר לספר שלם. אבל הכל נשאר בסופו של עניין כנגיעות קטנות עם הבטחה גדולה, כי כישרון הכתיבה של מיכאל לב-טוב דורש הליכה בגדולות כדי שלא יישאר כתשובה הירושלמית ל"תמונות יפואיות" של מנחם תלמי. אז אחרי שנחשפנו - מחכים לספר הבא. *
"מלח, מתי מפליגים?" מיכאל לב-טוב, אבן חושן, 174 עמ'