יום אחד החליט אילון גנור לעזוב הכל. עולם ההיי-טק שבו עשה חייל איפשר לו ללכת ללמוד אמנות במדרשה בבית ברל, והוא מציג בתערוכת היחיד הראשונה שלו על תקן של "בוגר טרי", למרות שגיל 50 כבר מאחוריו.
צילומיו המבוימים של גנור מתייחסים בו-זמנית לשתי מסגרות ריפרור: תמונות מפורסמות מתולדות האמנות, ומושגים מעולם הבנקאות, הבורסה, ההיי-טק, הכסף הגדול, התאגידים, הגלובליזציה והתעלולים הפיננסיים, בקיצור - וול סטריט.
זהו מעין מיני-אינדקס של "הקפיטליזם בתמונות" למתחילים, לאנשי האמנות שאינם מגיעים מצדה המסחרי של האמנות. כך למשל, בתמונה הקרויה "חברים & משפחה", מוצגת וריאציה מודרנית על "ארוחת הבוקר על הדשא" המפורסמת של מאנה. בעולם המונחים האחר, על-פי דף ההסברים המוצג בגלריה, מתייחס שם הקוד "חברים & משפחה" למצב שבו "חברה מנפיקה מעניקה, לפני ההנפקה, מניות לחברים ולמשפחה". מה שנקרא - טוב לדעת כיצד הדברים עובדים, למרות שלא חשבנו אחרת.
בצילום הקרוי "אביר לבן" מוצגת דמות הנופלת מסוס לבן, ידיה פרושות מעלה. בדף ההסבר כתוב כי על-פי המינוח המקצועי, "אביר על סוס לבן" - "פירושו משתלט 'ידידותי' על חברה המותקפת על-ידי ניסיון השתלטות עוין".
האיקונוגרפיה התולדות אמנותית מרמזת על התגלות ישו לפאולוס, השליח אשר לא היה בין תלמידיו המקוריים של ישו ולא הכירו באופן אישי, על-פי המסופר בברית החדשה. בעיני הצילום המוצלח ביותר בתערוכה הוא זה אשר דווקא נחלץ מעומס מסגרות הפרשנות הצורנית האיקונוגרפית מחד, ובעלת המשמוע הקפיטליסטי מאידך.
זהו הצילום הקרוי "רוד שואו". ברפרטואר הכסף מדובר ב"הצגת החברה או הגוף המנפיק מניות לקוני מניות פוטנציאלים כדי לייצר עניין במניה". בפרספקטיבה תולדות אמנותית ישנם עשרות ייצוגים של "הצגת ישו במקדש", או טקס ברית המילה שלו. הטקס הנוצרי מקורו ב"פדיון הבן" היהודי. התמונה מצליחה להיות בעלת מטען ויזואלי מטריד משל עצמה. אישה צעירה מציגה את פרי בטנה, תינוק זעיר וקטן, בפני חבורת גברים מעונבים, מבוגרים, חמורי סבר.
יחסי הכוח הבלתי-שוויוניים, המודגשים לא רק על ציר מספרי ומגדרי, אלא גם בעמידתה המתוחה של האישה המתחננת לאישור ובישיבתם הנינוחה של הגברים, מעניקים לצילום המבוים מתח ניכר.
הרקע של השטיח האדום ואולם התיאטרון שבו נערכת ה"הצגה" ממסגרים את התמונה כנתונה בעולם ה"שואו ביזנס". כך נדמות הנשים כנתונות באודישן שלא נגמר לעולם בעולם פטריארכלי, כמי שנדרשות לספק "שואו" תמידי ולספק את רצונם של חבורת גברים מבוגרים המנהלים את העולם, ובתוך כך - גם את החיים הפרטיים.
הצילום העלה בזיכרוני את ספרו הקלאסי של מבקר האמנות הנודע ג'ון ברגר, "דרכי ראייה" (1972), אשר ניתח את הפרדיגמות החזותיות של מרחב הדעת התולדות אמנותי. למרות היותו של הספר מרתק, דומה כי ניתן לצמצמו למסקנתו החותכת: "גברים פועלים, נשים נצפות". *