גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מה מוזר אחר הצהריים הזה. אני יושב ברחוב נחמד בתל-אביב על כוס קפה שחור וסודה בשביל לכתוב על השירים היפים של עונה שכלל לא קיימת. מידי פעם עוברת מישהי בשורטס ובנעלי אצבע או מישהו שמהלך חופשי ברחוב הראשי בחצי עירום. חם. חם מאוד היום.

על שולחן בית הקפה מונחים צרורות צרורות של דפי A4 מודפסים בשירי תהילה לעונה שלא עונה. שירים יפים במיוחד. כנראה ששירי הסתיו הם כאלה יפים דווקא בגלל שהסתיו הוא יותר געגוע לסתיו מישות ממשית.

אפילו המילה סתיו מתעתעת. בניגוד לשאר עונות השנה היא לא נזכרת כלל במקרא. כיאות למילה של שירים ומשוררים, האזכור העברי הקדום ביותר ל"סתיו" נמצא בשיר השירים: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

איזה יופי. אבל כשאברהם אבן-שושן בודק במילונו המלבב את הפסוק מספר האהבה של שלמה המלך, הוא מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שה"סתיו" ההוא של שיר השירים הוא למעשה... "חורף". שכן אם "הגשם חלף הלך לו" ו"הניצנים נראו בארץ", הרי שהעונה הגשומה שאך זה חלפה הייתה אדון החורף בכבודו ובעצמו.

השפה הארמית שקוראת לחורף - "סתוא" מחזקת עוד יותר את ההכרה המפתיעה שגם פעם, בעולמם הטוב של אמותינו ואבותינו, עוד לפני פגעי האקולוגיה והזמן, סתיו כמו שאנחנו חולמים שיהיה, עם הענן ועם הרוח המייבב, מעולם לא ביקר כאן באמת. אבל אנחנו ממשיכים מידי ספטמבר לשלוח הזמנות מצוירות וכרטיסי שנה טובה, כי מי יודע ומה יש להפסיד. אולי השנה סוף סוף יגיע הסתיו.

2. סתיו 2

אבל מה הטעם, בעצם, להמתין ולייחל עד בוש למשהו שפרקטית אינו קיים? ובכן, אלה תולדות הסתיו העברי: משהו רבנו הוריד תורה מסיני לעם של עבדים. ובעל כורחם נתגלה להם בתורת משה, שמה שהם חשבו כל הזמן - היה נכון. שהם נשמה אינסופית כלואה בתוך גוף סגור וחתום. מאז היהודים מאוהבים בכל מה שאין. הנביא יחזקאל ראה את החשמל. זיגמונד פרויד גילה את התת-מודע. הרצל חזה את מדינת היהודים. וכשהיא התממשה לבסוף, מצא בה המשורר יחיאל מוהר את הסתיו, וכלא אותו בשיר תהילה רב יופי:

"רוח סתיו" מאת יחיאל מוהר:

אל תתבייש, היה עצוב

אל תצטער, אם תצטער:

זאת היא עונה כזאת, חבוב,

זה רק הסתיו וזה עובר.

לך ערירי בליל העיר

הבט לרום, חפש כוכב,

מותר, מותר גם לצעיר

להיות טיפה זקן בסתיו.

זה הסתיו עם הענן

ועם הרוח המייבב,

ואם אתה סתם ציניקן

בכל זאת זה צובט בלב.

הנה באווירה כזאת

לנערה שוב אין אומרים

"הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" -

אלא: "הביטי, ליל סתווים..."

אתה צוחק: "שטויות שטויות".

מן התרגשות, "הו, מה פתאום..."

אז למה זר סתווניות

שלחת לילדה שלשום?

זה הסתיו עם הענן

ועם הרוח המייבב,

ואם אתה סתם ציניקן

בכל זאת זה צובט בלב.

דמעה, אל תתאדם חבר,

היא לא תגרום שום נזקים.

תאמר: "זה גשם, לא יותר"

אבל הן שנינו זאת יודעים.

זה הסתיו עם הענן...

שימו נא לב לשם שמוהר בחר לתת לטקסט המכונן שלו לא את השם "סתיו" כי אם "רוח סתיו". רוחו של הסתיו. רוח זה כבר דבר שתלוי בנו. שמגיע מאיתנו. וגם בגלל התובנה הזו, שסתיו הוא קודם כל הלך רוח נפשי, השיר הזה של יחיאל מוהר, שזכה ללחן שפוגע בול של יוחנן זראי ולביצוע האמפתי והמדויק עד כאב של מר שירה אריק איינשטיין, מתנוסס ותופס מקום של כבוד ואמת בספר השירים של ישראל החדשה.

3. הביאו את הסתיו

מי שמאוהב שרוי במצב של ערגה. הוא שואף להשיג את מושא הכיסופים שלו, חותר כל הזמן אל מה שאין. מאחר שהחשיבה הישרה היא חשיבה שחותרת אל היש, האדם המאוהב, לפיכך, תמיד חושב הפוך. ועושה הפוך. חג הסוכות, בוודאי החג הסתווי ביותר בנמצא, ממחיש היטב את המחשבה והעשייה "ההפוכה" שלנו.

זה הזמן שבו פחות או יותר מקווים לגשם הראשון. ליורה. הזמן שבו בני האדם עסוקים בביצור הקן שלהם ובייצובו לקראת עונת הגשמים והקור. וזה בדיוק החג שמצווה על היהודי לצאת מדירת הקבע שלו ולשבת בחצרות בתוך מבנה ארעי, הסוכה, שהמאפיין המובהק שלו, הסכך, הוא תקרה לא אטומה. ובתוך המבנה הפרוץ הזה אוכלים וישנים ומתפללים וצוחקים. זאת המצווה. מפרשי המקרא עומדים כאחד על התגר שמצוות הסוכה קוראת על המחזור "הטבעי" של הטבע והאדם. סוכות, אגב, הוא חג השמחה. החג שבו צריך לשמוח. בפקודה. ואין שמחה גדולה יותר ליהודי מלגלות בפרהסיה, בחוצות, את המהות האמיתית שלו, החרות האמיתית שלו, ההפוכה בתכלית למטריקס הקבוע של גלגל הטבע.

"הביאו את הסתיו", שירם המצוין של חמי רודנר ו"איפה הילד" מגלה שהשמחה ה"הפוכה" הזו הפכה לטבע. בשעה שביליון שירי רוק, פופ ונשמה מערביים מבכים את קצו של קיץ מלבלב ובוא ימי הקרה, רודנר הולך הפוך ומתגעגע מתוך לב הקיץ האטום והקר אל שלכת של געגוע.

"הביאו את הסתיו, שלכת. וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום. הביאו את הסתיו, נתרפק עליו. עלים יסתחררו ברחובות. יהיה געגוע".

זה הפזמון. הבית השני שמגיע אחריו עוד מוסיף ומתגרה במסורת שירי המערב עליה גדל רודנר: "נעים לי להיות עצוב, בתפקיד האהוב, שעלי הוא כל-כך אהוב". כלומר, זה לא סתם שאני מתגעגע לגעגוע, אני מתגעגע ללב העצוב שלי שמתגלה בסתיו. זה מוזר. וזה נהדר. וזה הכי סתווי שאפשר.

4. קיץ אינדיאני

סלואו צמוד של הלחשן הצרפתי ג'ו דסאן ולהקת זמרות הרקע הציפוריות שלו שהפך ללהיט בינלאומי כביר בשנות ה-70 הטובות של המאה הקודמת. וגם מופע טבע עוצר נשימה שמלווה את עונת הסתיו באמריקה הצפונית. האוויר הופך לח ומצועף. היערות מתאדמים ונזרעים בשלכת אדומה שלוהטת עוד יותר על רקע האוויר המתערפל.

את הערפול המושך הזה בדיוק ניצלו האינדיאנים, יושבי האזור, כדי לצאת למסעות הציד שלהם בעונה שבה בעלי החיים רואים קצת פחות טוב ולא כל-כך מרוכזים. מכאן השם - קיץ אינדיאני. יש שטוענים שמסעות הציד הללו כללו גם את הפולש הלבן שנכבש במוזה הרומנטית והדרוכה פחות שהאדום האדום הזה משרה...

שירו של ג'ו דסאן מעורפל ואביך בהתאם. שיר שמכבה את האורות בחדר. ציידים אינדיאנים וזמרים מחזרים צרפתיים תמיד ידעו לנצל את הערפל הסתווי המתקתק לקידום מטרותיהם... רק שבינתיים אינדיאנים נשארו רק בתחפושות של פורים. וגם הרעיון של זמרים צרפתיים הלוחשים נאום של אהבה בקול באס גברי ומלטף בשביל לצוד את ליבן של הנערות שקונות את התקליטים, נשכח מאז ואבד ונגרף כמו עלי שלכת באת של ההיסטוריה. נערת הפופ החדשה מעדיפה כסף וקיץ. ויש בזה היגיון מסוים, חייבים להודות.

5. סתיו ירושלמי

חודש תשרי הבא עלינו לטובה נקרא בחומש - תקופת השנה. השורש ת.ק.ף מורה על עוצמה, שיא העוצמה (תוקף היום), על דינים שאין לערער עליהם - (תוקף הדין) ועל השתנות והעלאה של רעיון חדש (תקף עליו יצרו).

פנחס שדה המנוח כלא בשיר פשוט ונהדר, שיר שצובט בלב, את חוויית "תקופת השנה" הירושלמית. פירות הסתיו החדשים שתוקפים בשווקים. פירות הקיץ שעבר שעדיין מחזיקים מעמד על הדוכן בינתיים. תוקף תרועת השופרות שמתאמנים לקראת יום הדין. תנועת הילדים. חשבון הנפש. תקופת השנה. סתיו ירושלמי.

"סתיו" מאת פנחס שדה

הסתו כבר בא. כמעט

חרף. אפרסקים

נמכרים בשוק

סנדלים כבר לא.

לילה, קול שופר

מבית הכנסת התימני.

תרנגולים בחצר תוהים

אם הגיעו הברברים.

והילדים גדלים. הסבתא

אומרת: מה אכפת לי

למות. בעד ארצנו

הכל כדאי. *