מערכת בנקאות ההשקעות האמריקנית מתרסקת. מוסדות בני 100 שנים ויותר, שעברו בהצלחה שתי מלחמות עולם, שפל כלכלי גדול ועוד עשרות משברים אחרים, קורסים במהירות שלא תיאמן.
הסיפור החל בשתי קרנות גידור של בר-סטרנס, חלחל מעלה לבנק עצמו והשפיע לרעה גם על בנקים מסחריים. השבוע הגיע תורם של ליהמן ומריל. נוריאל רוביני, הנוסטרדמוס הכלכלי, טען השבוע שגם גולדמן ומורגן חיים, להערכתו, על זמן שאול.
מרבית הפרשנים, ואני ביניהם, נוהגים לתאר את המשבר הנוכחי כ"משבר אשראי", אך דומה שנכון יותר לתאר אותו כ"משבר אמון". יותר מכל ענף אחר, המערכת הפיננסית - ובנקאות ההשקעות במיוחד - תלויה ומבוססת על יחסי אמון.
רוביני הטיב לבטא זאת כשתיאר את המודל הבעייתי של בנקאי ההשקעות: הם חיים מהלוואות קצרות טווח (למעשה יומיות), ממנפים עצמם פי 20 ויותר ומלווים לטווח ארוך יותר. לכן הם זקוקים לאספקה יומיומית של נזילות. כל עוד השוק האמין במוצרים שמכרו, המלווים המשיכו לספק נזילות. ברגע שהאמון נשבר, המודל העסקי קרס בין לילה.
אך מדוע דווקא כעת? הרי הם פעלו בהצלחה לאורך כל המאה ה-20. מדוע הרשו לעצמם למתוח את מאזניהם עד בלי גבול, ולעסוק באריזה ובממכר של נכסים פגומים? להיכן נעלמה אותה תרבות ארגונית לוחמנית אך שמרנית שהגנה עליהם מפני רע?
לעניות דעתי, האשם נמצא בנתק שנוצר בין ההנהלה לבעלי המניות, באיבוד תחושת שותפות הגורל שאפיינה בעבר את המערכת, במתן תמריצים לתוצאות קצרות טווח ובהיעדר אחריות לכשלים ניהוליים.
סטודנטים להיסטוריה כלכלית יודעים שפעם זה התנהל אחרת. עד שנות ה-70 בנקים להשקעות פעלו כשותפויות לא סחירות שאוחזקו ונוהלו על ידי בנקאים ששילמו, בהונם האישי, על כל טעות שביצע שותף אחר. כינו זאת "אחריות משותפת": טעות אחת של שותף-מנהל השפיעה, במישרין ובאופן מיידי, עליו ועל כל שותפיו. הצוואר האישי של כל אחד ואחד מהשותפים-המנהלים הונח על השולחן. אי אפשר להפחית מחשיבותו של נטל האחריות הזה.
אלא שמשפחות השותפים-המנהלים התרחבו ורצו להנזיל את עסקיהם. הייתה גם ביקורת על ניהול לא מקצועי ועל הסתרת בעיות. לבסוף, הבורסה האמריקנית הסירה את התנגדותה ההיסטורית ואפשרה להנפיק את הבנקים להשקעות. כולם צהלו כשהשותפים-המנהלים הוחלפו במנהלים "מקצועיים", שקיבלו שכר נאה ובונוסים מעוררי קנאה. במרבית המקרים לא היו להם אחזקות מהותיות בעסק, ובמקרים הבודדים בהם קיבלו או רכשו נתח מסוים, היה זה נתח נזיל, אותו יכלו לממש במהירות בשוק. כל העכבות שהיו בעבר, חוסלו.
בניית תרבות ארגונית ראויה במוסדות פיננסים איננה דבר קל, וחזרה למבנה שותפויות לא-סחירות לא נראה ישים, ובכל זאת הפתרון פשוט זועק מתוך דפי ההיסטוריה: דרשו מהמנהלים לשים את צווארם האישי על השולחן, הם חייבים להחזיק בנתח משמעותי - ולא נזיל למשך תקופה ארוכה - מהעסק אותו הם מנהלים. אותו הדבר לעניין שכר ובונוסים. יש מי שמציעים אפילו פתרון בדמות חשבון נאמנות אליו יידרש כל מנהל להפריש מחצית מהכנסותיו ורווחיו, כשבמקרה הצורך אלה ישמשו כקרן לפיצוי על כשלי ניהול. בכל אופן, שותפות ואחריות הן מילות המפתח, במקרה שמישהו בכלל מחפש פתרון אמיתי.