1. נדמה שכבר התרגלנו לכך שאפילו בכדורגל השכונתי שלנו, הפועל ב"ש היא אם כל השכונות: התערבות של הקהל במינויים מקצועיים, שמועות על כרטיסי שחקן שמוחזקים בידי עבריינים, פרשייה של הטיית משחקים ועוד רעות חולות נקשרו בשמה של הקבוצה בעשור שבין 1997, השנה שבה זכתה בגביע המדינה, לבין 2007, השנה שבה עברה לידי אלונה ברקת, אשת הממון והחזון.
ברקת נראתה כמי שמסוגלת להציל את הפועל ב"ש מעצמה. בעונה שעברה, למרות השקעה כספית גדולה, זה לא קרה: חלק היה עניין של חוסר מזל, חלק היה עניין של מערכת רקובה מהייסוד שצריך לשקם (אם יום אחד יספר מישהו מאנשי ברקת מה מצא בספרים של הפועל ב"ש, נבין כולנו עד כמה נלעגים הם מוסדות כמו הבקרה התקציבית למשל: לדרוש עשרה מיליון ש"ח מגאידמק, זה הם יודעים יופי, אבל למי שייכים בפועל שחקנים בקבוצות ובעיקר בליגה השנייה, אין להם אפילו את הכלים להתחיל ולחקור).
אבל למרות עונה שהסתיימה בלי העפלה לליגת העל, היה נדמה שברקת מוליכה את ב"ש בדרך הנכונה. בפגרה היא דיברה על להפוך את באר שבע לצ'לסי. מה רע? אם אפשר להשוות בין אשת איש היי-טק לרומן אברמוביץ', אפשר להשוות גם בין פרבר יוקרתי בלונדון לשיכון ד' בבאר שבע. למשימה גויס גיא לוי, אחד שיודע כדורגל, גם אם לא תמיד יודע לעמוד בלחצים שהמשחק מביא עימו. בעלים כברקת, מאמן כלוי, קהל גדול והתקציב הגדול ביותר בליגת המשנה, היו אמורים, על הנייר, להספיק לב"ש כדי לטרוף את הלאומית. אלא שאחרי שני משחקים, יש לקבוצה רק נקודה אחת, עם הפסד בייתי מביש להפועל ירושלים, קבוצה שאין לה תקציב לאבקת כביסה כדי לשטוף את זיעת ספטמבר מחולצות השחקנים.
יש כמה בעיות אובייקטיביות שמונעות מתקציב גדול להיות אפקטיבי במיוחד בליגה הלאומית, אבל במקרה של באר שבע, צריך לחפש את הסיבות לכישלון הזמני דווקא באווירה סביב הקבוצה. כל מי שישב במושבי הקולנוע המצחיקים של וסרמיל, שזכו בבירת הנגב לתואר בסגנון אידי אמין דאדא "תא הכבוד הנשיאותי" (בהפסקה יש פיתות עם חומוס וקלמנטינות בעונה), מבין עד כמה הקבוצה הזאת חולה, כשחלק ניכר מהמנויים באותו "תא כבוד" הם הגרועים שבמקללים ובמלחיצים. הנה הקבוצה של גיא לוי פתחה את העונה באצטדיונה הבייתי אחרי תיקו מאכזב בחוץ, וכבר ההמונים על הגדרות. עוד לא העבירו השחקנים פס אחד, וכבר קראו האוהדים ללוי לארוז את עצמו ולשוב למרכז.
כאוהד "שרוף" (למזלי, לא של ב"ש - והאמינו לי שאוהדי הפועל חיפה לא יכולים לומר על הרבה קבוצות "למזלי"), אני מבין איך אפשר לקלל ולזעוק. אחרי הכל: יותר מהשחקנים, מהבעלים ומהמאמן, האוהדים הם אלו שלוקחים את מצב הקבוצה לליבם. אבל אני לא יכול להבין בשום אופן איך מגיעים כבר למשחק פתיחת עונה עם סט קללות מוכן מהבית. מאז השתלטה ברקת על הפועל ב"ש (ואולי המילה "השתלטה" עושה עוול לבעלים: היא הצילה אותה מכליה) נשמעו לא מעט דיבורים על באר שבע כ"עיר של כדורגל", על תשתית האוהדים ועל החזרת עטרה ליושנה. אבל כשרואים את התנהגות הקהל בווסרמיל, אולי מוטב שלא תהיה לו נציגה בליגה הבכירה.
2. אחת המעשיות היהודיות המצוטטות ביותר בכל הזמנים, היא הסיפור על העגלון שניסה להרגיל את הסוס שלו לאכול בכל פעם מעט פחות, עד שהפסיק להאכילו כליל. מקץ כמה ימים, כשמת הסוס, ספד לו האיש: "חבל, היה סוס חסכוני". נדמה שאת הלקח הזה אפשר להכיל כמעט על כל מערכת ציבורית בישראל: ניסינו אותה על הצבא-עד שהגיעה מלחמת לבנון השנייה, מערכת הבריאות הציבורית על סף קריסה, מערכת החינוך ממוטטת, מערכת המשפט הפכה לעינוי דין מתמשך, אז מה לנו כי נלין דווקא על הכדורסל?
שנים שלא השקיעו פה בענף הגווע הזה. הסתפקו בהופעה הירואית אחת באליפות אירופה הקודמת, או באובדן אליפות של מכבי כעדות ל"רמה". אבל אפילו הנצחון על בוסניה מאמש לא יציל את הכדורסל הישראלי מעצמו ומקברניטיו. הופעתה של נבחרת ישראל בטורניר מוקדמות אליפות אירופה היא הפנים האמיתיות של הכדורסל הישראלי: יש לו את שמחת החיים של צביקה שרף והמנהיגות של יותם הלפרין. לפחות את הזכרונות מרלף קליין ומטורינו 79' לא יוכלו לגזול מאיתנו.
3. אין לי עניין להכביר מילים על ארקדי גאידמק. אבל נקודה קטנה ומפתיעה התגלתה השבוע בכל זאת באישיותו של הבעלים של בית"ר. אין ספק שההתנפלות על שמעון גרשון היתה גועלית. אבל היא היתה כזאת רק משום שגאידמק הוא הבעלים ומצופה ממנו לנהוג אחרת מאשר האוהד הממוצע ביציע. בואו ניכנס לרגע לראשו של האוהד הזה: הוא רואה את גרשון לוקח את הכדור, לאיש לא היה ספק שגרשון הולך להחטיא. ברקע נראה בואטנג מבקש מעטר לבעוט.
גרשון מחמיץ והזעם מתפרץ: לא הייתי בטדי ביום ראשון, אבל אני משוכנע שהקללות שספג גרשון מגאידמק, נשמעו כאילו נכתבו בידי חנה בבלי בהשוואה למה שספג בשיחות בין האוהדים. מה שמדהים בכל הסיפור הוא שגאידמק, אולי לראשונה בתקופתו בבית"ר, הגיב כאוהד. זה לא אותו גאידמק שלא מבדיל בין טניס שולחן לכדורעף חופים, זה לא גאידמק הנלעג שמחרף ומגדף את יושב ראש ההתאחדות בקור רוח מחושב. זה גאידמק שחושב כאוהד ומגיב כאוהד. זה לא מכובד ולא ראוי, אבל אילו אני אוהד בית"ר ירושלים, הייתי רואה בכך סימן מעודד: אחרי שלוש שנים הצליח גאידמק סוף סוף להיקשר נפשית לקבוצה שהוא בעליה.
4. על רקע הכדורגל שמשחקת צ'לסי של פילפה סקולארי, אפשר לחזור ולבחון את "פרשת גרנט" והמסע ההזוי שלו במועדון הצמרת האנגלי. אני מודה שרק לפני שנה, עת מונה לתפקיד, היה קשה להתייחס לתפקודו של גרנט מבלי להקלע לעימות, כי הלעג כלפיו שנלווה למינוי - לעג שלא היה נטול מאפיינים של שנאת זרים - עורר את האינסטינקט להגן על המאמן הישראלי. גם במבחן התוצאה, יש לגרנט ציון "כמעט טוב מאוד" בשלושה מתוך ארבעת המפעלים שבהם שיחק: ליגת האלופות, הליגה האנגלית וגביע הליגה. זה אולי לא הישג מספיק כדי לרצות את הבוס אברמוביץ', אבל בוודאי שאין כאן ביזיון.
אלא שרק היום אפשר לנתח את גרנט כמאמן צ'לסי, בלי להיחשד באנטישמיות או סתם בחוסר פרגון. עזבו אתכם מהתוצאה המרשימה שהושגה ביום שלישי מול ספורטינג ליסבון (0-4). אני מדבר רק על הכדורגל: ברבע השעה שלפני השער הראשון של למפארד, שיחקה צ'לסי כדורגל מדהים, עם יותר הנעת כדור מאשר בשמונה חודשים תחת גרנט.
אפשר לאהוב את הסגנון של סקולארי או להסתייג ממנו, אבל לראשונה מאז עידן מוריניו שיחקה צ'לסי כדורגל של מאמן. כשרואים זאת, נזכרים פתאום בכל אותם דיבורים על כך שגרנט למעשה לא קשור ליכולת של חניכיו על הדשא ושהסיום המוצלח יחסית של העונה הקודמת היה תולדה של החלטת השחקנים ללחום על מעמדם, בלי כל קשר, ואולי אף למרות האיש בתפקיד המאמן. גרנט אינו איש מקצוע רע, יתכן שבקבוצת פרימיירליג בינונית הוא אף היה מצליח להיבנות אט אט למעמד של מאמן בכיר. אבל עד כמה הוא לא כזה עדיין, אפשר ללמוד מכמה דקות של התבוננות בצ'לסי של סקולארי.