בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל את ערעור החברה הבורסאית לשעבר ענבר ליס (לשעבר זלר אבלגון ליסינג), וחייב את הקבלן מריו לזניק לשלם לה כ-1.5 מיליון שקל, בגין ערבותו לחוב של חברת לרנת.
ענבר ליס עסקה בהשכרת ציוד ורכבים בליסינג. לרנת ביקשה ממנה לרכוש מכונות וידאו/סימולטורים כדי שתשכיר לה אותם בליסינג. להסכם השכירות צורף כתב ערבות, עליו חתמו כערבים מריו לזניק ומשה שפינדל. לזניק טען כי לא חתם על כתב הערבות כערב אישית, אלא כאורגן של חברת מריו לזניק מרכזי מסחר קניונים ומלונאות, שהיא היתה הערבה.
בהחלטה חריגה קיבלה שופטת השלום, אירית מני-גור, את עמדת לזניק, וקבעה כי לזניק חתם על כתב הערבות ללא חותמת חברת קניונים מסיבה טכנית בלבד של מחסור בחותמת, ששכחו לשים אותה. בין היתר למדה זאת מערבות שחתם לחברה אחרת, והתייחסה להסכם שכירות דומה, עסק דומה, בניין דומה ובעלים זהים. "מדוע שלאחד יערוב אישית ולשני לא", תהתה.
ותיק ומנוסה
ליס עירערה באמצעות עוה"ד עדי בראונשטיין וקרן אגם, והשופט ד"ר קובי ורדי, בהסכמת ישעיהו שנלר ורות לבהר-שרון קיבלו את הערעור. לדבריהם, לחברת מריו לזניק היה אינטרס לאכלס את השטחים בקניון שבנתה, כך שגם ללזניק עצמו היה אינטרס לכך, בהיותו בעל השליטה בקבוצה. הם ציינו כי לזניק הוא "איש עסקים ותיק ומנוסה שידע היטב ו/או היה צריך לדעת את ההבדל בין חתימה אישית לחתימת חברה, וכאשר קיימת חזקה שאדם החותם על מסמכים יודע על מה הוא חותם".
ורדי הוסיף, כי לא רק שגירסתו של לזניק אינה "נתמכת בראיות ובעדויות ולא רק שלא הובאו לה ראיות חיצוניות, היא גם עומדת בסתירה למסמכים משפטיים ולהודאת בעל דין שלו בצורה ברורה וחד-משמעית, העולה ממסמכים אלה". לזניק שיגר בשלום הודעות צד ג' (שאחר כך נמחקו), בהן טען ש"הוא חתם על כתב ערבות זה לבקשת קניונים, כשקניונים התחייבה לשפותו בגין כל סכום שיחויב בו עקב ערבות זו". (ע"א 3227/05).