הבית > קוטג' בסמטה ירוקה ושקטה בהרצליה הצעירה. קרני שמש לוהטות של שעות צהריים מוקדמות צורבות את האבן המשולבת בשביל המוליך אל הקוטג' המסתתר בקצה הרחוב. כשבעלת הבית פותחת את הדלת בחיוך מזמין, מסתננים להם החוצה גלי קור מקפיאים, שנבלעים ונעלמים בחום המהביל. גם כשהיא יושבת בבית, עם ג'ינס וטריקו, עורכת-הדין הוותיקה נראית טיפ-טופ ומטופחת להפליא. התלתלים צבועים אדום עז, הפנים מאופרות באיפור עדין, הציפורניים צבועות, והחיוך לא מש מהפנים.
הבית עבר לאחרונה שיפוץ מן היסוד. הריהוט הלבן בפינת הישיבה האלגנטית בקומה הראשונה, שולחן-הבר במטבח, פינת הטלוויזיה שנמצאת חצי קומה מעל, וחדר השינה המעוצב בקומה השלישית, משדרים שיק אלגנטי-צעיר, אך גם פונקציונליות והתאמה לצורכי הדיירת שחיה בו. "זה משהו שראובן (בעלה של גיא, שנהרג לפני שש שנים בתאונת דרכים ביוון, א' ל'-ו') ואני חלמנו לעשות ביחד, לשפץ, אבל תמיד הייתי עסוקה מדי", אומרת בעלת הבית, וניצוץ של געגוע ניצת בעיניה. במארס 2004, קצת אחרי שהחלה את עבודתה החדשה ברשות ניירות ערך, עזבה גיא את הבית למשך 7 חודשים, והגשימה לבדה את החלום המשותף. כמו בכל דבר שהיא עושה, גם עם השיפוץ הלכה גיא עד הסוף. "רציתי לעשות שיפוץ קטן, ובסוף הפכתי את הבית מן היסוד. הייתי מעורבת באופן מלא בשיפוץ, ובכל זאת לא נעדרתי שעה מהעבודה. ברשות ניירות-ערך לא ידעו אפילו ששיפצתי.
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בטבריה, על שפת הכנרת. הורי ניצולי שואה. כשהם עלו לארץ, ב-46', והעבירו אותם לטבריה זה נראה להם המקום היפה ביותר בארץ. כשניהלתי את התיק של יגאל עמיר הכתבים שביקשו לראיין אותי חשבו שגדלתי בבית של פרופסור למשפטים בצפון תל-אביב. אז זהו שלא. גדלתי בבית מאוד צנוע, אבי היה נגר ואמי עקרת-בית. אני בת זקונים. גדלתי עם שני אחים גדולים ממני. כשהייתי בת 13 המשפחה עקרה לחיפה, ומגיל 13 עד 18 גרתי על הכרמל.
"הייתי ילדה חנונית, ועד היום אני חושבת שאני חנונית וסבונית. הייתי מגיעה לבית-הספר בזמן, עושה שיעורים ומתנהגת כמו ילדה טובה. להורים שלי הייתה הרבה נחת. בגיל 13 פתאום אמרתי להורי שאני רוצה ללמוד משפטים. לא היה לנו אף עורך-דין או שופט במשפחה, ואני ממש לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל הייתי מאוד נחרצת. אמי לא עודדה אותי לכך, להיפך, היא רצתה שאהיה מורה. היא ראתה בגידול הילדים ייעוד, והבינה שעריכת-דין זה מקצוע שלא הולך טוב עם גידול ילדים. אבי דווקא אהב את הרעיון. מאוד החמיא לו שלמדתי משפטים, כי לא כל-כך למדו אז. מהמחזור שלי בחיפה הייתי היחידה שלמדה משפטים. התקבלתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, וכשסיימתי התקבלתי להתמחות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הייתי שם שנה, ובשנה השנייה של ההתמחות עברתי לפרקליטות מחוז תל-אביב".
הדיון הראשון > "חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד בפרקליטות קראה לי פרקליטת המחוז, והטילה עלי להופיע בשני תיקים. אחד מהם היה תיק תאונת דרכים נגד תת-אלוף בחיל האוויר שגרם למותה של ילדה בת 9, נכדתו של מפכ"ל המשטרה. היה קשה להתמודד עם התיק הזה. קודם כול, עוד לא היה לי רישיון נהיגה; דבר שני, בעלי שירת אז בחיל האוויר וזה גרם לי לאי-נוחות רבה, וחוץ מזה תיקי תאונות דרכים הם קשים להוכחה. אמרתי לפרקליטת המחוז, שאני אפילו לא נוהגת, אז יהיה לי קשה להתמודד עם הצד המקצועי, אבל היא אמרה שזה לא מעניין אותה וזרקה אותי למים. כשהגעתי לדיון שאל אותי הסנגור 'מי פה המדינה?', אז אמרתי לו 'המדינה זו אני'. הוא חייך ואמר 'הלוואי שהמדינה הייתה נראית כל-כך טוב'".
ליטיגציה > "הייתי בפרקליטות 27 שנה, ועד היום האחרון, כשהלכתי לבית המשפט, היו לי פרפרים בבטן. התרגשתי בכל דיון ומאוד אהבתי את זה. הייתי מגיעה לבית המשפט ומיד מרגישה טוב יותר, כאילו אני במקום שאני צריכה להיות בו. עצם הדריכה בבית המשפט עשתה לי טוב".
התיק המשמעותי בחיי > "התיק של יגאל עמיר, איך לא?. כשניסחתי את כתב האישום, חשבתי לעצמי שבטח פרופסורים למשפטים יתחילו לנתח מה כתבתי ואיך כתבתי, ולקחתי את זה בחשבון. זה היה ב'סך-הכול' עוד תיק רצח, והוא לא היה קשה מבחינת ראייתית, אבל אני שקלתי כל מילה ומילה. כשהופעתי בבית המשפט ממש רעד לי הקול. אני זוכרת, שכשטענתי לעונש אמרתי בקול רועד שאני מרגישה שאני מייצגת דור שלם שאיבד מנהיג דגול במהלך תהליך שלום, ונורא נורא התרגשתי, היו לי דמעות בעיניים. הרגשתי אחריות כבדה שתהיה הרשעה, שחס וחלילה לא יקרה מה שקרה בתיק סימפסון בארה"ב, שהיה תיק מושלם שנגמר בזיכוי.
"גם החשיפה של התיק לתקשורת הייתה התמודדות בפני עצמה. אחי, שגר באקוודור, עדכן אותי איך אני נראית בטלוויזיה. הוא אמר לי 'אני רואה שהסתפרת' או 'יפה לך עם תלתלים'. יום אחד נכנסתי לאולם ואמרו לי שיש שם שלושה עיתונאים מפולין, וזה שבר אותי לגמרי. ההתמודדות עם העובדה, שכל מילה שאני מוציאה מהפה משודרת בכל העולם הייתה משמעותית".
הפרישה מהפרקליטות > "ב-2002 הייתי מועמדת במכרז לתפקיד פרקליטת מחוז תל-אביב, והיה לי ברור שאני זוכה בו. ניהלתי את התיקים הכי חשובים שהיו בפרקליטות המחוז והייתי המשנה לפרקליטת המחוז, ולכן זה היה טבעי בעיניי ובעיני רבים מהסובבים אותי. כשלא קיבלתי את התפקיד, לא מצאתי לנכון לחזור לעבודה ולמחרת ביקשתי לפרוש".
* נשארת עם טעם מר?
"הצלקת על המכרז הלא הגון נשארה עד היום, אבל התוצאה בסוף הייתה מעולה מבחינתי, כיוון שבזכות השיקולים הלא ענייניים שהובילו לאי-מינויי, הגעתי לרשות ניירות ערך. הכול יצא לטובה ומעז יצא מתוק. אבל צלקת על השיקולים הפסולים שהביאו לאי-המינוי נשארה לי".
* אילו שיקולים פסולים?
"לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל (שמינתה את רות דוד לתפקיד, א' ל'-ו') הייתה סיבה כנראה לא לתת לי את התפקיד מטעמים השמורים איתה. התגובות שקיבלתי יעידו יותר מכול שהשיקולים לא היו ענייניים. במשך שבוע הייתה עלייה לרגל לבית שלי, קיבלתי טלפונים משופטים, מקציני משטרה ומעו"ד מהטובים והמובילים, שהתנדבו לייצג אותי בבג"ץ בחינם. אמרתי לכולם 'לא תודה. אני לא מעוניינת להיות במקום שלא רוצים אותי'".
החיים אחרי התאונה > "הכרתי את בעלי ראובן בצבא, כשהייתי בת 19, הוא היה מפקד שלי. יצאנו 4 שנים, התחתנו, ומאז היינו ביחד 29 שנים. פתאום בבת-אחת נשארתי לבד. עברתי תקופה איומה. המכרז לפרקליטות המחוז היה ביוני 2002, והתאונה הקטלנית (ראובן גיא נהרג בתאונת דרכים כהולך רגל במהלך חופשה ביוון, א' ל'-ו') אירעה בספטמבר אותה שנה, שלושה חודשים אחרי שהפסדתי במכרז. זה לא פשוט להתמודד עם כאב כזה, אבל מאוד השתדלתי לא לעורר רחמים, לא להכביד על הילדים והחברים, ולהמשיך עם מסלול החיים. עד אז, לא ישנתי אף פעם לבד בלילה. ב-52 שנות חיי, לא ביליתי לילה לבד, ופתאום הייתי צריכה להתמודד עם הריקנות הזאת. והפתעתי את עצמי.
"גיליתי שיש לי כוחות שלא האמנתי שיש לי אותם. אדם שעובר טרגדיה צריך לקבל החלטה מה הוא עושה עם עצמו, האם הוא נשאב לתהום הכאב או שהוא מתרומם, ואני קיבלתי החלטה להתרומם. החלטתי שאני לא אתן לאיש לרחם עלי, והשתדלתי ללכת זקוף. בזה הצלחתי, אבל עד היום אני מרגישה בחסרונו. הוא היה פרטנר מדהים, ואני זוקפת לזכותו הרבה מההצלחה שלי. הוא תמיד היה שם בשבילי, והיה מאוד מעורב בעשייה שלי. הרבה פעמים אני חושבת איך בא לי שהוא יראה מה עשיתי ברשות, יציץ שנייה ויראה לאן הגעתי. בטוח שהוא היה גאה".
המשך ביוגרפיה מקוצרת > "בימים האחרונים שלי בפרקליטות, צילצל אלי פתאום משה טרי, יושב-ראש רשות ניירות ערך דאז, ואמר לי 'אני רוצה להיפגש איתך'. לא שמעתי את שמו ולא ראיתי אותו. כנראה, לא קראתי את העיתונים הנכונים, כי אחרי שהגעתי לתפקיד, ראיתי שהוא נמצא כל יום בעיתון. הוא אמר לי בטבעיות שהוא רוצה להיפגש איתי בדחיפות. לא ידעתי מה הוא רוצה ועניתי לו שאני לא יכולה להיפגש. בזמני, הייתי אחראית על פרויקט המתמחים בפרקליטות, וחשבתי שהוא רוצה לסדר לבתו התמחות או משהו כזה. הייתי כבר במהלכים האחרונים של הפרישה, במשא-ומתן הסופי, ולא ברור לי איך הטלפון הזה הגיע אלי. יד אלוהים.
"לפעמים אני אומרת לעצמי, שבעלי שלח את טרי לפנות אלי ולהציע לי עבודה, כי זה הגיע בדיוק בזמן שהייתי זקוקה לכך. בדיעבד, אני יודעת שטרי חיפש הרבה זמן מועמד מתאים לתפקיד הממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך. טרי אמר לי שהוא ראיין יותר מ-100 מועמדים. חמש דקות אחרי שנפגשנו הוא אמר לי: 'אני החלטתי. את מתחילה את התפקיד מחר', וכך, חמישה ימים אחרי שעזבתי את הפרקליטות, התחלתי לעבוד כממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך".
מפלילים לכלכלה > "המעבר מהתחום הפלילי 'הרגיל' לפלילי-כלכלי לא היה קל. בתפקיד הזה צריך להבין בכלכלה ובראיית-חשבון, ולי לא היה מושג בשוק-ההון. מצד אחד, זה מאוד דמה לעשייה הקודמת שלי. הייתי צריכה לבחון אם בחומר שמצטבר במודיעין יש תשתית ראייתית לביצוע עבירות פליליות וגם החקירות היו דומות, רק מאוד מקצועיות ומורכבות. מצד שני, הייתי צריכה להשקיע המון בלמידה. במשך שנה שלמה לא הפסקתי לקרוא פסקי-דין, מאמרים, מחקרים, וישבתי ימים ולילות בעבודה. כשנכנסתי מוקדם בבוקר ויצאתי בלילות, לא החתמתי כרטיס כדי שלא יידעו שאני במצוקה. גם בסוכות הגעתי לעבודה כשכולם היו בבית, ולא החתמתי כרטיס, כי לא רציתי שיידעו שעבדתי. זה לקח המון זמן והיה מאוד קשה, אבל מצאתי שזה מעניין ומאתגר, נהניתי מהלימוד, מהמקצוענות, מהגיוון ומהעשייה".
הפרישה מהרשות > "כולם שואלים למה החלטתי לפרוש מרשות ניירות-ערך, ואני שואלת מה כל-כך מפתיע? כשכולם פורשים אחרי קדנציה של 5 שנים, זה לא מפתיע איש. כשהגעתי לרשות אמרתי לטרי שאני באה ל-3-4 שנים, בדיוק לתקופת הקדנציה שלו, ושאני לא אהיה עוד פעם 27 שנים באותו מקום. התחלתי לעבוד שם בגיל 53. זה מאוד יוצא דופן. זה גוף מאוד צעיר, ממוצע הגילאים שם הוא 35-40. יש שם 200 עובדים, ואולי עשרה עברו את ה-50. חוץ מזה, הרגשתי תחושת מיצוי, עבדתי נורא קשה, המטלות מאוד גברו וגדלו, וחשבתי לעצמי כמה עוד להישאר? עד גיל 60?. מבחינתי, זו קדנציה אידיאלית. זה לא סוד שהיו לי כל מיני הצעות וקריצות מהשוק הפרטי. אז גם בהקשר הזה אמרתי לעצמי, זה עכשיו או אף פעם לא".
"ב-4 בנובמבר (תאריך סמלי עבור התובעת בתיק יגאל עמיר, א' ל'-ו'), בתום תקופת הצינון שלי, אני מצטרפת למשרד עורכי-הדין גדעון פישר כשותפה בכירה וכאחראית על מחלקה שתעסוק בעבירות צווארון לבן ובדיני ניירות ערך בשוק ההון".
* למה דווקא פישר?
"קיבלתי הצעות מגוונות, אבל אופיו של המשרד והחזון של גדעון פישר מצאו חן בעיניי. חשבתי שהשילוב בין תחום העיסוק של המשרד והתשתיות שכבר קיימות בו לבין הניסיון והיכולות שלי בתחומי עבירות צווארון לבן, שוק ההון וניירות ערך, יוכלו ליצור שיתוף פעולה מצוין ונוכל למנף את העשייה הזאת ולמקסם את הטיפול בעבירות כלכליות".
* זה סוג של חציית קווים אחרי 32 שנים בשירות הציבורי?
"ההגדרה הזו לא נכונה בעיניי. העובדה שאני מטפלת באכיפה בשוק ההון ובמתן עצות לחברות וסוג של רפואה מונעת למניעת הסתבכות בעבירות, או מתן עצות למי שכבר נמצא שם, בעיניי זו לא חציית קווים. שאלת הייצוג בבתי המשפט כסנגורית בתיקים כלכליים, נשארה עדיין פתוחה, ואני לא יודעת אם נגיע לשם. לא סיכמנו את הנושא, כך שאין לי כרגע דילמה כזו".
אימא קרייריסטית > "אימא קרייריסטית נמצאת בקונפליקטים יום-יום, שעה-שעה. בבוקר שבו הבן שלי צנח את צניחתו הראשונה בצנחנים היה לי דיון בתיק פלילי של העוזר של אריה דרעי, צבי יעקובסון. הצניחה הייתה בשבע בבוקר והדיון בשמונה וחצי, ולא ראיתי את עצמי מוותרת על הצניחה. אז הרמתי בלילה טלפון לשופט ואמרתי לו, שהבן שלי צונח מחר בבוקר בפלמחים ואני מבקשת שהמשפט יתחיל יותר מאוחר, בתשע-תשע וחצי. הגעתי בתשע-וחצי לאולם מאובקת כולי. כשנכנסתי, השופט שאל אם הכול עבר בשלום, ואביגדור פלדמן, שהיה הסנגור בתיק, הסתכל עלי ותהה מה יש לי עם השופט.
"אני לא בטוחה שאם הילדים שלי היו כאן עכשיו הם היו אומרים שהצטיינתי, אבל השתדלתי להגיע לכל האירועים שלהם, החל מהגנים, דרך השירות הצבאי וכלה בסיום לימודים. בכל זאת, אני לא בטוחה שמצאתי את נוסחת הקסם או השילוב המנצח בין קריירה לאימהות".
טיפוח > "גם בתקופות הכי לחוצות שהיו לי בעבודה, לא ויתרתי על טיפוח עצמי ועל התחביבים שלי. איך הספקתי גם לעבוד עד הלילה, גם ללכת להצגות, גם לעשות כושר, גם לשמור על המראה החיצוני והטיפוח? פשוט ישנתי 3 שעות בלילה. חברותיי אומרות שיש להן סחרחורת כשהן שומעות את סדר היום שלי. אני קמה בחמש וחצי בבוקר, עובדת 10-12 שעות ויותר, ואחר-כך יוצאת לבלות עם חברים, הולכת להצגות ולקונצרטים. התרגלתי לישון 3-4 שעות בלילה, זה לא בריא, אבל ככה הייתי כל החיים. קרה לי כבר שלא ישנתי בכלל בלילה, הגעתי בבוקר לבית-המשפט וטענתי טיעונים בתיק מסובך, בלי לאבד את הריכוז לרגע.
"הטיפוח העצמי מאוד חשוב בעיניי. לא תראי אותי עם שיער לא צבוע ולא מסודר, ולא תתפסי אותי לא מאופרת. תמיד מצאתי מספרות שעובדות גם ב-22:00 בלילה וב-6:00 בבוקר. אני גם לא יכולה להבין איך נשים משמינות. אין לי אובססיה לגבי המשקל, אני אוכלת והולכת למסעדות, אבל אני שומרת על המשקל באדיקות. יש לי משקל בחדר השינה ואני נשקלת כל יום. אם אני מעלה 3-4 קילו, אני לוקחת את עצמי בידיים".
חופשה > "אני בתקופת צינון של 3 חודשים. התקופה הזו, היא הפעם הראשונה בחיים שאני לא עובדת, ויוצאת לחופשה עם רכב, טלפון, משכורת ועם הרבה זמן לחשוב. אמנם עבר רק חודש, שמתוכו הייתי 10 ימים בחו"ל, אבל נראה לי שדי מיציתי את ארוחות הצהריים עם החברות, הסידורים בבית והשינה עד שבע וחצי בבוקר במקום חמש וחצי, כמו שעשיתי כל חיי. אני לא אדם שיושב בבית ולא עובד, זה לא מתאים לאופי שלי. אני 'וורקוהוליק' חסרת תקנה. אמרו עליי פעם שאם אני אגיע למקום שיש בו אבטלה, מהר מאוד תהיה שם עבודה לכולם.
"ברשות תמיד צחקו, שלא היה כזה עומס לפני שהגעתי. לא רק שאני עובדת אל תוך הלילה, מה שמטריד אותי זה שאני לא סובלת מזה. בגלל הרצון לשלב בין העבודה התובענית לבין החיים והתחביבים, ולא לחיות בתחושה שחוץ מלעבוד אני לא עושה כלום, מילאתי גם את הלילה בפעילויות. סחטתי את עצמי כל השנים. כנראה, הגוף שלי זקוק למאמץ הזה, להיות בפול גז כל הזמן. עובדה שאני שורדת".
מלכת המדבר > "בשנים האחרונות הפכתי לקצת יותר אתגרית ופחות חנונית. יום אחרי שעזבתי את הפרקליטות נסעתי עם חברה לטיול ג'יפים בהרי הקרפטים ברומניה, ומאז נתפסתי לטיולים אתגריים יותר. נסעתי לטיול בהודו ועשיתי שם רפטינג נועז, אחר-כך הייתי בטיול ג'יפים בטורקיה, ולאחרונה חזרתי מטיול ג'יפים בדרום אפריקה, במסגרת 'מלכת המדבר'. נהגתי בג'יפ, ישנתי באוהלים במדבר ומאוד נהניתי.
"כשהייתי בהודו עשינו טראק בהרים, ובזמן שטיפסתי במרץ למעלה פגשתי שני תרמילאים צעירים, שראו שאני לא בת 30, ושאלו אותי אם הילדים שלחו אותי להודו. אמרתי להם שהילדים שלי עוד לא היו בהודו, אז הם אמרו לי 'וואו, איזה גזעית. אנחנו חוזרים הביתה ומשכנעים את אימא לנסוע להודו'".
ספורט > "אני מאוד אוהבת ספורט, ולא אוותר על זה אף פעם. לא רק כדי להיראות טוב ולשמור על הבריאות, אני פשוט אוהבת את זה. ספורט עושה לי טוב. אני לא מוותרת עליו גם במחיר של שעות שינה. אני מתאמנת עם מאמן אישי פעם-פעמיים בשבוע, עושה פילאטיס או שיעור אירובי ועיצוב ביום אחר, ולא מוותרת על הליכה כל יום. אני צועדת 10 קילומטר ביום, גם בשבתות".
הצגות > "אני מכורה לתיאטרון. אני מנויה על שלושת התיאטראות, הבימה, בית ליסין והקאמרי, ובנוסף אני הולכת להצגות בתיאטרון הגשר ובבית צבי. אין הצגה שאני לא רואה, ואת חלקן, הטובות מאוד, אני רואה גם פעם שנייה. אני רואה 20-30 הצגות בשנה".
קולנוע > "אני הולכת המון לקולנוע. זה הבילוי המועדף בסופי השבוע".
טלוויזיה > "אני לא רואה טלוויזיה בכלל. אני תורמת לישראל את אגרת הטלוויזיה. אני מתביישת לומר שלא רק שאני לא רואה, אלא שאני לא מכירה בכלל את התוכניות שכולם מדברים עליהן. כשעשיתי את השיפוץ בבית, השקעתי הרבה כסף במכשירים מדהימים, כי חשבתי שעם התבנית החדשה של הבית צריך להתקדם גם באמצעים הטכנולוגיים, אבל אני לא מוצאת בזה שום עניין".
קריאה > "אני קוראת מעט מאוד ספרות יפה. אני קונה ספרים בטירוף, אבל לא מגיעה לקרוא אותם. כנראה, אני לא מספיק אוהבת לקרוא או שזה השובע מהקריאה המקצועית בעבודה. קראתי ואני קוראת מאות עמודים בשבוע במסגרת העבודה, אז אולי בגלל זה אני ממעטת בקריאה. מצד שני, אני פריקית של עיתונים. אין מצב שלא אקרא את העיתונים, 'ידיעות', 'גלובס' ואחרים, מהתחלה ועד הסוף. 'מעריב' אני לא קוראת. לא קראתי לפני התיק של נמרודי (גיא הייתה התובעת בתיק נגד בעל השליטה ומו"ל "מעריב", עופר נמרודי, שהורשע במסגרת עסקת טיעון בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, א', ל'-ו') ובטח שלא אחרי".
אם לא הייתי עו"ד > "לא הייתי. כשנרשמתי ללימודים באוניברסיטה לא רשמתי עדיפות שנייה בטופס ההרשמה. הודעתי שאם אני לא מתקבלת למשפטים אני לא לומדת בכלל. אני מאוהבת במקצוע הזה בצורה מקסימלית. לו הייתי נולדת מחדש הייתי לומדת משפטים שוב".
בעוד 10 שנים > "אני לא מתכננת מה יהיה בעוד 10 שנים. החיים לימדו אותי ליהנות מכאן ועכשיו".
רזומה > עו"ד פנינה גיא (58), נולדה בטבריה ומתגוררת בהרצליה הצעירה. אם לערן ולירון. לפני כ-6 שנים נהרג בעלה, ראובן גיא, בתאונת דרכים * כיהנה במשך 27 שנים כתובעת בפרקליטות מחוז תל-אביב וכמשנה לפרקליטת המחוז * הייתה התובעת במשפטו של יגאל עמיר, שהורשע ברצח ראש הממשלה יצחק רבין * פרשה מהפרקליטות ב-2002, לאחר שלא מונתה לתפקיד פרקליטת המחוז, * עד אוגוסט השנה כיהנה כממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך * השבוע הודיעה על הצטרפותה למשרד עוה"ד גדעון פישר.