אני: פטריוט ישראלי. איש משפחה ו"יקה", כי המצרים הם היקים של המזרח התיכון. שם בכל מצב את האדם לפני התוצאה. אם אני צריך לפטר מישהו, אעשה את זה באנושיות ובאופן שנישאר חברים.
ילדות: נולדתי במצרים לאבא יצחק, שהיה במוסד והתפרנס ממסחר. ב-1967, כשמלאו לי 4, הוא נעצר. אנחנו ברחנו עם אימא ליוון, ומשם לישראל. הוא הגיע אחרינו, ורק כאן הוא סיפר לאחים הגדולים שלי שהיה בשירות הביטחון.
בת ים: הילדות שלי. ההורים בחרו לגור שם, כי בעיניהם הייתה תמונת הראי של אלכסנדריה. התרכזה שם קהילה גדולה של דוברי צרפתית, קוסמופוליטית. הייתה לי ילדות של ים, חברים ותנועות נוער, שעברתי בכולן עד שהגעתי לבית"ר.
צבא: התגייסתי לשירות קרבי בנח"ל, יצאתי לקצונה במודיעין ושירתתי בדרום לבנון. כדובר ערבית שוטפת, שחי ומבין את המנטליות שלהם לעומק, הגעתי ליחידה מיוחדת של החיל. אחרי חמש שנים הבנתי שצריך לעבור הלאה.
אורנית: אשתי. אהבת חיי. הכרנו בקורס קצינים בגיל 20, ומאז דרכנו לא נפרדו. יש לנו שלושה ילדים. היא שותפה בקרן הון סיכון CIV, שמשקיעה בסין.
משרד החוץ: אחרי לימודי המזרחנות באוניברסיטה העברית, התקבלתי לקורס צוערים. השליחות הראשונה הייתה בפילדלפיה כסגן קונסול כללי.
אריאל שרון: כשחזרנו לארץ נשלחתי להיות היועץ המדיני שלו. הוא חיפש מזרחן, עם ידע וניסיון בארצות הברית ורקע מודיעיני. שרון הוא בעיקר אדם. התלוויתי אליו לנסיעה הראשונה שלו בתפקיד לארצות הברית, לפגישה עם מדלן אולברייט ועם מזכ"ל האו"ם, וראיתי את הנחישות שלו ואת היכולת לא להתכופף.
קטאר 1: אחרי שמונה חודשים עם שרון ביקשתי להישלח לשם. רציתי להיות ב"מדינה מפרצית". זה היה בתחילת האינתיפאדה השנייה. הילדים למדו בבית ספר בריטי, וקיבלנו החלטה בבית לא לדבר על האינתיפאדה עם הילדים. אחרי שבועיים בבית הספר שניהם סיפרו שעושים עליהם חרם חברתי מכיוון שהם ישראלים, חלק לא מדברים איתם, חלק מתנהגים אליהם לא יפה, אבל שלא נדאג כי הכול בסדר. הילדים, שהיו אז בני 7 ו-9, לימדו אותנו נחישות מהי.
קטאר 2: ארץ עשירה, שלא ממש הצלחנו ליהנות ממה שהיא מציעה, כי היינו תחת שמירה הדוקה.
מעברים: בשביל הילדים הם לא היו פשוטים, אבל עברנו אותם כמשפחה במינימום נזקים. הם לא רק נתנו, אלא גם קיבלו. אנחנו היינו שגרירים מבחירה, והם שגרירים בעל כורחם.
הונג קונג: התחנה הבאה. אחרי האבטחה הכל-כך כבדה, זאת הייתה אמורה להיות הקלה גדולה, אבל גם שם הייתה שמירה. היה חשוב לי לקדם את הכלכלה, כי הענק הסיני היה כבר בריצה.
מכון היהלומים: חברה בבעלות נציגי הבורסה ליהלומים, התאחדות תעשייני היהלומים, הממשלה, ההסתדרות והבנקים, ושתפקידה לייצג ולקדם בחו"ל את הפעילות העסקית של הענף. בין היתר, בבעלותה מעבדה שנותנת תעודות הערכה ליהלומים.
חל"ט: יו"ר המכון, שהכיר אותי מהונג קונג, שהיא יבואנית היהלומים השנייה בגודלה בעולם, הציע לי את התפקיד, וכדי למלא אותו לקחתי חופשה ללא תשלום ממשרד החוץ. מאז אני מעין "שר חוץ" עסקי, שגם חותם על מזכרי הבנות עם מדינות.
האצ'יסון: חברה עצומה בהונג קונג, העובדת בצלמו של מייסדה לי קא שינג, שאיתו יצרתי קשרי חברות. בישראל הם הבעלים של אורנג'. בזמנו הייתה לי הזכות למנוע משבר בינו לבין ישראל, כששר התקשורת דאז, אהוד אולמרט, החליט להוריד דרסטית את תעריף הקישוריות, מה שנתפס בעיניו כהתערבות גסה של הרגולטור.
עסקים אישיים: מנכ"ל מחברה ממשלתית גדולה, שהיה בהונג קונג בפגישה עם האצ'יסון, החזיק בהתרגשות את הכרטיס של קא שינג. הוא אמר, לך יש קשר אישי איתו, ובטח תעשה חיל באמצעותו. עניתי שאין לי עניין, כי כסף פחות מעניין אותי. אשתי אומרת בעדינות שהתפיסה שלי היא פחות נורמלית מהמצופה.
פילוסופיה: מרתקת אותי. אני קורא הרבה, כי בעיניי זה שילוב אופטימלי של חומר, עבודה וביצוע.
תפיסת עתיד: כשיגיע הזמן אמשיך לתחנה הבאה, שתתמקד בעשייה ציבורית. אבל אני לא עומד עם סטופר.