הבית > בשכונת כבביר בחיפה, על קצה הצוק המשקיף אל חופיה הזהובים של העיר, ממוקמת דירתם של חסן ורינה ג'בארין. בעל הבית יושב במרפסת הקטנה של הדירה, בוהה ברצועת החוף וחותך לעצמו עוד פיסת גבינת עיזים משובחת מצלוחית כיבוד, שמונחת במרכז השולחן. "עברנו לכאן באוקטובר 2000", הוא אומר ועווית קלה בפניו מסגירה את עוצמת הכאב והכעס שהוא עדיין חש בעקבות מאורעות אותו חודש. אך לא רק התאריך, אלא כל פינה בבית מסגירה את עיסוקו של בעליה.
הספרייה עמוסה ספרים מתחום המשפט הבינלאומי והחוקתי באנגלית, ערבית ובעברית, הטלוויזיה דלוקה בקביעות על אחד מערוצי החדשות הבינלאומיים (BBC, CNN) ובעל הבית עצמו אף פעם לא מסיר את כובעו כלוחם זכויות ערביי ישראל והשטחים. "אין אצלי הבחנה בין הבית למשרד. הכובע שלי הוא כפול: אני גם חסן הפרטי וגם חסן מארגון עדאלה כל הזמן. תמיד. אני מסיר את הכובע הכפול הזה רק כשאני הולך לישון", אומר בעל הבית (החובש גם כובע ברט על ראשו באופן קבוע) בלי שמץ של מרמור.
הברט > "הכובע זה סימן ההיכר שלי. אני אף פעם לא מוריד אותו. אני מופיע עם הכובע בבית המשפט העליון. כשהייתי באנגליה לא נתנו למישהו שחבש כובע להיכנס כצופה בקהל לבית המשפט העליון, וגם אני נאלצתי להסיר את הכובע, אבל זה היה חריג. בארץ כבר מכירים אותי, ויודעים שאני אף פעם לא מוריד את הכובע".
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי באום אל-פאחם, הבכור מבין שבעה ילדים (ארבע בנים ושלוש בנות). אבי, שבא ממשפחה עשירה שיש לה נכסים ואדמות, זכה לחינוך הטוב ביותר כל חייו. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית והיה עורך-הדין הראשון באום אל-פאחם. הוא פתח משרד עורכי-דין בחדרה, ועבד גם מהבית. גדלתי בבית שבו אבא מסתובב עם חליפת עורך-דין או גלימת בית המשפט. כיוון שהיה עורך-הדין היחיד באום אל-פאחם, הבית שלנו היה מלא באנשים שביקשו להתייעץ איתו. הלקוחות שלו הסתובבו אצלנו בבית כל הזמן. זה היה כמו להיכנס למרפאה. לא הייתה הפרדה בין הבית לעבודה, המשרד היה בית והבית היה משרד, ואימי הייתה אם הבית, עקרת-בית ומזכירה.
"בילדותי, כל ילדי השכונה ובבית-הספר הפסיקו לקרוא לי בשמי. הם קראו לי 'הבן של העורך-דין'. הסתכלו עלי כבן של עורך-הדין המבוסס וכמי שימשיך את השושלת כבן בכור, והייתה לי סלידה מזה. לא מעריכת-דין אלא מהמעמד, מלהיות 'הבן של'. רציתי להיות כמו כולם, ובכלל לא הייתי בטוח שאלמד משפטים. בתיכון למדתי במגמת פיסיקה-ומתמטיקה, כי הערצתי את דודי, אח של אבי, שהיה מהאקדמאים הערבים הראשונים בפיזיקה. כשסיימתי את התיכון, עברתי שנתיים-שלוש של בלבול. לא ידעתי מה ללמוד, פיזיקה ומתמטיקה, מדעים או משפטים.
"במשך שנתיים עבדתי עם אבי במשרד בחדרה, בתחום ההוצאה לפועל, ובסוף החלטתי ללמוד משפטים. היום נראה לי שמה שמשך אותי למקצוע היה שראיתי שיש במקצוע הזה כוח פוליטי. הבנתי שבמקצוע הזה אתה חלק ממשחקי הכוח הקיימים ואתה לגיטימי, מקשיבים לך. עריכת-דין והכללים המשפטיים נותנים לך, יחד עם הגלימה, העניבה וכרטיס החברות של עורך-הדין, אפשרות להיות לגיטימי במשחק הכוחות ולהשפיע. זה המקצוע היחיד שהוא פוליטי, במובן הזה שעורך-הדין שותף ליחסי הכוחות בשוק".
זכויות אדם > "כל הקריירה שלי היא בתחום זכויות אדם. הזמן היחיד שלא עסקתי בכך היה בתקופת ההתמחות. עשיתי התמחות במשרד תל-אביבי בתחום הנזיקין, אבל ידעתי מראש שאני לא הולך לכיוון הזה, ושאני הולך להתמחות במשפט מינהלי-חוקתי, פלילי-חוקתי ופלילי-פוליטי. נמשכתי לזה כבר בתקופת הלימודים. הייתי הערבי היחיד בכיתה שלי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. כולם ידעו שיש ערבי בכיתה ולמרות שהיו לי חברים בכיתה והיו בינינו כבוד והערכה הדדיים, זהותי כערבי הייתה קיימת באופן ברור ברקע. הסטודנטים היהודים, בינם לבין עצמם, לא היו צריכים לדעת את השם שלי. למדתי בתקופת האינתיפאדה הראשונה ואם נעדרתי, הסטודנטים האחרים אמרו ש'הערבי' לא הגיע, זה היה מספיק, כי כולם ידעו מי זה הערבי.
"כשלמדנו משפט חוקתי ומשפט מינהלי ראיתי בחומר הנלמד צדדים שהמרצים לא היו מדברים עליהם, אבל ביני לביני הייתי מדבר עליהם. היחס והפרשנות שלי לפסקי-דין חוקתיים היו שונים מהיחס של המרצה, וידעתי שאני מפרש את עיקר הפסיקה של הערכאה העליונה במשפט החוקתי והמנהלי באופן שונה מהסטודנטים האחרים. הייתי מקשיב לוויכוחים שלהם ובראש שלי תמיד היה דבר אחר, שלפעמים הייתי אומר אותו ולפעמים לא. לאט-לאט הבנתי שבזה אני צריך לעסוק, בזכויות אדם ובמשפט חוקתי. כבר בתקופת ההתמחות הצטרפתי לאגודה לזכויות האזרח כחבר הנהלה בסניף תל-אביב, וכשסיימתי את ההתמחות התחלתי לעבוד כעורך-דין בסניף האגודה בחיפה".
ארגון עדאלה > "לאחר שעבדתי מספר שנים ב'אגודה לזכויות האזרח' קיבלתי מלגה ללימודי תואר שני בארה"ב, בוושינגטון. בזמן שלמדתי שם עשיתי התמחות קצרה בארגון השחורים הגדול, החזק והוותיק ביותר בארה"ב, שנקרא NASSB, ושם ראיתי כמה חשוב שיש ארגון שקובע את האג'נדה שלו, פותח הזדמנויות לעורכי-הדין השחורים ומשפיע גם על השיח המשפטי והחוקתי מתוך מעמדו ומקומו.
"כשחזרתי מארה"ב, בהתאם לתנאי המלגה שקיבלתי, הייתי צריך לעבוד שנה נוספת ב'אגודה לזכויות האזרח'. השנה הזו הייתה קשה עבורי. ביני לבין האגודה, שהייתה אז ארגון שמרני, שדאג להיות בקונצנזוס, נולדו עימותים אידיאולוגיים ואחרים, בגלל פרשנויות שונות שלנו למה שקשור לזכויות הערבים ולזכויות אדם. מהר מאוד הבנתי שיש בינינו הבדלים בתפיסה של הזכויות ובפרשנויות של המשפט החוקתי, ולכן אני צריך להקים ארגון ערבי שהאג'נדה שלו תיקבע על-ידי ערבים והם לא יצטרכו להתאמץ ולהוכיח שאסור להפלות אותם, אלא להפנות את הכוח שלהם למאבק נגד האפליה. כשראיתי את המודל של NASSB, ועד כמה הוא תרם לשחורים, קידם את זכויותיהם וגם נתן מקור של השראה וגאווה למשפטנים השחורים, החלטתי להקים את ארגון 'עדאלה'".
'מחלת המייסד' > "בסוף 96' הקמתי את ארגון עדאלה ועד היום אני מכהן כמנכ"ל הארגון. לאורך השנים היו, ותמיד יש, פיתויים רבים לעבודה מחוץ לארגון. יש את הפיתוי של לפתוח משרד פרטי ולהמשיך להתמחות באותם תחומים, בבג"צים, במשפט מנהלי וחוקתי וכו', ולהבדיל מהעבודה בעדאלה לקבל על כל עתירה סכום אחר לגמרי, גבוה מאוד, ולהיות עצמאי, ללא הנהלה וללא ביקורת. זה פיתוי אדיר. חשבתי גם ללכת לאקדמיה ולהצטרף לאוניברסיטאות הטובות ביותר או לקבל הצעות, ולא חסרות כאלה, מארגונים בינלאומיים כמו ה-SLU בארה"ב, או ה-UN. נוסף לזה, קיבלתי הצעות מידידים יהודים, בעלי משרדים מהמובילים במדינה, להיכנס כשותף עם שכר שהוא חלום עבורי. כל הפיתויים האלה אדירים, אבל מולם עומדת 'מחלת המייסד', שבגללה אתה מרגיש שעשית דבר טוב בחיים שלך, הצלחת, ואסור לך לעזוב אותו למרות הפיתויים.
"היום השכר שלי הוא 14 אלף שקל ברוטו. במהלך השנים העברתי לעורכי-דין פרטיים תיקים של אנשים שבאו אלי ורצו שאייצג אותם בבג"צים. אותם עורכי-דין קיבלו 50 אלף דולר ויותר שכר-טרחה. אני רק יכול לחלום על זה. תמיד סירבתי להיות שותף לשכר-הטרחה, אז חלק מעורכי-הדין הביאו לי פרפיום במתנה, זה המקסימום.
"אני לא רוצה להישמע האידיאליסט היחיד בעולם, ובטח שאני שואל את עצמי כל הזמן למה אני לא עוזב לאחד המקומות הפרטיים ועושה לביתי, אבל התשובה ברורה לי. אני לא עושה את זה בגלל מחלת המייסד, אם לא הייתי מייסד הייתי עושה את זה. מחלת המייסד היא תחושת השליחות. אני אומר לעצמי 'גידלת משהו חשוב שהשפיע ומשפיע, לכן אתה לא עוזב'.
"אני לא יודע אם אמשיך לומר זאת לעצמי עוד הרבה זמן. לא בטוח אם בעוד שנתיים, לא אענה לאחד הפיתויים האלה. יש לי את הפיתויים ברקע, ואני מתפתה כמו כל אדם אחר. עם הזמן זה רק מתגבר, כיוון שעם הניסיון שלי ועם השנים שחולפות המחיר של האדם, שלי, עולה. לכן, זה בלתי נמנע שאשקול את כל האופציות ואני בהחלט חושב על זה יותר לאחרונה".
שפיטה > "לפני מספר שנים, בסוף דיון שהיה לי בפני הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, אהרן ברק, פנה אלי מזכיר ההרכב ואמר לי 'השופט ברק רוצה שתיכנס ללשכתו'. נכנסתי ללשכת השופט ברק, והרגשתי מאוד נוח כי יש ביני לברק הערכה הדדית, והוא מיד ניגש לעניין. הוא אמר לי שיש מחסור בשופטים ערבים. לא כל עורכי-הדין הערבים הטובים מגישים מועמדות לשפיטה, ולכן יש מחסור באזורים מסוימים, וכיוון שהוא רוצה לקדם את מעמד הערבים בשפיטה, הוא רוצה לדעת אם אני מוכן להיות מועמד לשפיטה.
"ראיתי שהוא מחכה לתשובה באותו רגע, אז עניתי בשלילה. אמרתי לו 'אני עכשיו בעדאלה, יש לי הרבה דברים לקדם בארגון והוא הראשון בסדר העדיפויות שלי כרגע'. לאחר כמה רגעים, כשהבנתי שאני נותן תשובה שלילית מיידית ונחרצת לנשיא בית המשפט העליון, ריככתי קצת את התשובה ואמרתי לו שאני מודה על ההצעה, אבל לא יכול לקבל אותה. ברק הבין ואמר לי: 'תקשיב לחדשות כשתצא מכאן, אתה תשמע על מינוי שופט ערבי לעליון, סאלים ג'ובראן. ואכן, בדרכי חזרה לחיפה שמעתי ברדיו שג'ובראן ימונה לעליון ומאוד שמחתי".
* יש חרטות על הסירוב?
"לא. להיות שופט ערבי בישראל זה לא דבר קל. אני בטוח שהחיים המקצועיים של סאלים ג'ובראן לא קלים".
עידן ברק > "אמרתי לא אחת שהאקטיביזם והמהפכה החוקתית של ברק נעצרו שניהם כשהדבר מגיע לערבים ושזכויות הפלסטינים היו המחיר הפוליטי של המהפכה החוקתית. כדי לקדם את המהפכה החוקתית וכדי לעשות את המהלך שביקש לעשות, שהוא מהלך אדיר - להפוך חוק יסוד קטן שאין בו את כל הזכויות, והוא אפילו לא כולל את הזכות לשוויון, לחוקה של מדינת ישראל - צריך להנמיך ככל שניתן את ההתנגדויות הפוליטיות שלך. ברק לא יכול היה לקדם את זכויות הפלסטינים ולהגן עליהם, במקביל לקידום המהלך החוקתי הזה, כי הוא ידע שכל המדינה תקום נגדו. אז נכון שברק היה דינמי ובעל חזון, אבל היה לכך מחיר ומי ששילמו אותו היו הפלסטינים בתוך הקו הירוק ומעבר לקו הירוק.
"בית המשפט של ברק היה בית משפט מייסד של המשפט החוקתי. בית משפט שהונהג על-ידי נשיא שרצה שהמשפט החוקתי בישראל ילך בעקבות משטרים דמוקרטיים מבוססים. אירופה, ארה"ב, קנדה וצפון אמריקה היו מול עיניו. היה לו חשוב בתור אדם להתגאות במשפט הישראלי, בגלל שהראייה שלו הייתה מעבר לחומות ירושלים. הוא היה איש עם חזון. בעקבות זאת, עריכת-הדין בעידן של ברק הייתה מאתגרת, המשפט החוקתי, והמשפט בכלל, היה דינמי ומשתנה.
"עם זה, אסור לשכוח שברק הוא גם דיפלומט. אחד מחבריי אמר עליו שהוא השופט הדיפלומטי ביותר שהיה בישראל. מצד אחד, ברק רצה לקדם את המשפט החוקתי, וקידם, מצד אחר היה מאוד חשוב לו לשמור על השם של המדינה. ואת התוצאות של הדיפלומטיה ניתן היה לראות בפסקי-הדין. לפעמים, הייתי קורא את פסק-הדין ומתרשם מהרטוריקה המצוינת, שאפיינה מעט מאוד שופטים בעולם, שכתבו על הגנה של זכויות האדם, אבל התוצאה הייתה דחיית העתירה.
"התופעה הזו אפיינה את פסיקתו על השטחים הכבושים. קוראים פסק-דין וכל-כולו רטוריקת זכויות אדם, אבל בסוף הוא בא ואומר שהרטוריקה הזו מאפשרת לו לעשות איזונים בין זכויות המדינה לבין זכויות האדם, ובמקרה הספציפי הזה האיזון נוטה לטובת ביטחון המדינה. בתיקים של ערביי ישראל, זה היה הפוך. הרטוריקה הייתה שמרנית, אבל התוצאה הייתה טובה לעותר הספציפי.
"ברק ידע שהחברה היהודית-ישראלית-שמרנית לא מתעניינת ברטוריקה של הפסיקה על השטחים הכבושים, אלא מתעניינת בתוצאה הסופית - אם אתה מתערב בהחלטות של הצבא. אז תכתוב את הרטוריקה כלפי חוץ ולנו תכתוב את מה שמעניין אותנו כלפי פנים, את התוצאה. במקרה של ערביי ישראל זה הפוך. הציבור השמרן בישראל לא כל-כך מוטרד מהשאלה אם המועצות המקומיות של היישובים הערביים יקבלו מיליון שקל או 2 מיליון שקל, חשובה לו הרטוריקה כמדינה יהודית. ברק ידע את זה, ולכן רואים בפסיקה שלו את שתי התופעות ההפוכות הללו".
עוה"ד הערבים > "במישור העסקי והמסחרי, יש לעורכי-הדין היהודים אפשרויות והזדמנויות שלא קיימות עבור עורכי-דין ערבים. המסחר בישראל כולו עברי, ואם היה פעם תחום שעורכי-דין ערבים עבדו בו, המקרקעין, היום גם זה צומצם. האפשרויות הפתוחות בפני עורך-דין ערבי או משרד עורכי-דין ערבי מצליח, לא דומות למשרד עורכי-דין מצליח בתל-אביב, ששם המישור העסקי והמסחרי הוא מגוון, רחב ועשיר. עבור הערבים, העיר הגדולה ביותר היא נצרת והמסחר בנצרת מצומצם לחנויות מכולת. מסחר של חנויות, אינו מסחר של מניות, זה לא בורסה, לא חברות היי-טק ולא חברות קטנות אחרות.
"אם נתקשר למשרדי עוה"ד הגדולים בתל-אביב - גרוס, ש. הורוביץ ואחרים - ונבדוק מה מספר עורכי-הדין וכמה מתוכם ערבים, נגלה שיש בודדים. לכאורה, יש הזדמנות שווה ועורכי-דין ערבים ויהודים יכולים להגיש מועמדות לכל משרד, אבל אני יכול להגיש מועמדות גם לעריכת-דין בעיראק, אז מה? העובדה היא שאין הזדמנות אמיתית כתוצאה מהאפליה בארץ. זה לא שעורך-הדין בעל המשרד רוצה להפלות, אבל יש לו שיקולים עסקיים והוא שואל את עצמו מהו השיקול העסקי שיהיה אצלי עורך-דין ערבי. אני לא רוצה להכליל, ויש משרדים שדווקא בגלל שעורך-דין הוא ערבי לוקחים אותו, כי הם רוצים לתת הזדמנויות שוות, אבל לגדולים יש שיקולים עסקיים, ובדרך-כלל הם לא פועלים לטובת הערבי.
"הערבי צריך להיות המבריק בין המבריקים כדי שיקבלו אותו. למשל, אם עורך-הדין הערבי הוא ד"ר במיסים, ומתמודד מול עו"ד יהודי שסיים משפטים ועשה התמחות במיסים, אז אולי הוא יקבל את המשרה. במקרה כזה הפער הוא עצום. כדי לקחת עורך-דין ערבי, הוא צריך לפתח פער עצום בינו למתמחה היהודי, כי אחרת משיקולים עסקיים לא כדאי להעדיף אותו על-פני היהודי".
סדר יום > "אין לי סדר יום, כיוון שאין אצלי הפרדה בין הבית למשרד. אין לי אפשרות לעשות 'קאט'. גם בבית אני כל הזמן בעבודה. כשאני שומע חדשות בחצות זה כדי לדעת איך זה משפיע על העבודה שלי ועל סדר היום שלמחרת. כשאני מתעורר בבוקר וקורא את העיתונות הרלבנטית זה כדי לדעת אם יש משהו חדש שאנחנו צריכים לעבוד עליו. ברוב המקרים אני מתכנן לעבוד על משהו בבוקר, אבל פתאום אני קורא ומוצא משהו אחר לגמרי שצריך להתייחס אליו.
"המאפיין העיקרי בעבודה שלי בארגון עדאלה הוא שאנחנו לא יכולים לקבוע את סדר היום שלנו. סדר היום נקבע על-ידי הממשלה או הכנסת. כשהכנסת מחוקקת חוק אנחנו צריכים להגיש עתירה, ואם הממשלה מקבלת החלטה אז אנחנו צריכים להגיב, לכן אין גבולות ליום העבודה. גם כשאשתי ואני יוצאים לטיול פרטי בחו"ל, חוץ מטיול בסיני ששם יש רק מדבר, אנחנו עושים מאמצים לקדם את מטרות הארגון במהלך הטיול. אם אנחנו באירופה או באפריקה נשתדל להיפגש עם קרנות ועם ארגוני זכויות אדם, ולעשות למען הארגון, אבל אנחנו לא מרגישים שאנחנו מטילים מעמסה על עצמנו. זה חלק בלתי נפרד מאיתנו".
תל-אביב > "יש לי תחושת ניכור בתל-אביב. יש לי חברים טובים בתל-אביב, המסעדות הטובות נמצאות בה וגרתי 10 שנים בת"א, אבל היום זאת עיר מאוד לבנה. אין בה נוכחות של ערבים. כל שנה, אני נוסע ל-5 נסיעות ארוכות בעולם, ולא ראיתי עיר גדולה ומרכזית שאין בה מוסלמים או ערבים, חוץ מתל-אביב. בכל הערים הגדולות שהייתי בהן, בלונדון, פריז, אמסטרדם, בריסל, ניו-יורק, בניו-דלהי, יש נוכחות של ערבים ומוסלמים. בתל-אביב אין. לכן אני מרגיש מנוכר כשאני מגיע לשם".
ספורט > "רואים עליי שאני אדם שמן שלא עושה ספורט. זה לא חלק מהתרבות שלי. הספורט זה הכרח מגונה מבחינתי. יש לי הליכון בסלון בגלל שזה הכרחי. אשתי והרופאים אומרים שאני חייב ללכת שלוש פעמים בשבוע, ואני מודה שצריך ללכת, אבל אני עושה את זה רק בגלל שאני חייב. להגיד שאני ספורטיבי זה בדיחה. כל מי שמכיר אותי, יצחק".
צילום > "צילום זה התחביב היחיד שהייתי מוכן לקחת קורס בשבילו. התאהבתי ברעיון שאפשר לקחת את המציאות ולהראות אותה דרך העין שלי ומהזווית שלי, האפשרות לשחק עם המציאות. יום אחד נסעתי מאחורי היכל בית המשפט החדש והמפואר בחיפה, ומה אני רואה מאחוריו בעיר התחתית? את כל הבתים הערביים שהפלסטינים הפליטים נעקרו מהם ב-48', חלקם הרוסים וחלקם נטושים. אז צילמתי את הגב של בית המשפט החדש והנוצץ מול הבתים ההרוסים, וזו התמונה שאני הכי אוהב. קראתי לה 'הגב של הצדק'".
קריאה > "העבודה שלי מצריכה הרבה מאוד קריאה, לא רק של ספרות ישראלית או משפט ישראלי, אלא מעקב אחרי ההתפתחויות הבינלאומיות בתחום שלנו בעולם. עדאלה הוא ארגון בינלאומי, עם מעמד באו"ם וקואליציות, אז אני צריך להתעדכן במה שקורה בעולם. אני קורא את פסק-הדין שדן בדנמרק בעניין האישה הערבייה שהולכת עם כיסוי ראש, ובודק מה הפסיקה בהודו בעניין הריסת המסגד של המוסלמים שם, ומה הפסיקה האמריקנית אומרת בעניין של גואנטנמו. אני קורא מאמרים ביקורתיים וחידושים וכל דבר שנראה לי רלבנטי. זו קריאה מהנה שאני אוהב. זה אמנם חלק מהעבודה, אבל זה הכרח משובח.
"הספרות היפה קצת מקופחת. כל אחד יגיד לך שהוא קורא ספרות יפה, הולך לקולנוע, עושה ספורט ומספיק הכול, כדי להיראות אינטלקטואל, אבל אני לא מצליח לעשות הכול. יש לי 5 ספרים ליד המיטה ואני קורא אותם במקביל, כשיש לי כוח ולפי מצב הרוח. אבל מי ששם לידו 5 ספרים לא קורא אותם. יש לי רגשי אשם אם אני לא קורא ספרים חשובים שקיבלו ביקורות טובות, אז אני שם אותם ליד המיטה, קורא 20 עמודים, ושם את הסימנייה ורגשי האשם יורדים".
טלוויזיה > "אני רואה בעיקר חדשות. זה חלק מהעבודה שלי. אשתי אמריקאית והשפה אצלנו בבית היא בינלאומית. הספרייה שלנו היא בשלוש שפות, ערבית, עברית ואנגלית, וגם הטלוויזיה ככה. אני שומע את החדשות בעברית, כדי לדעת מה עלי לעשות ביום המחרת, ואת החדשות של אל-ג'זירה בערבית, כדי לדעת מה קורה עם האומה שלי, ואת החדשות ב-CNN או ב-BBC באנגלית כדי לדעת מה הם אומרים על שני העולמות האלה".
אם לא היית עו"ד > "אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אני לא יכול לתאר לי מצב כזה, אבל אם אני צריך לענות בשליפה מהמותן, אז הייתי מת להיות במאי קולנוע, לנסות להעביר את המציאות דרך העין שלי ולעשות מניפולציה על המציאות".
לא יודעים עליי > "עד כמה אני רגיש. אני מגיע בקלות למצב של דמעות. רואים אותי בבית המשפט מדבר באופן תקיף, נחרץ, עם ביטחון עצמי וכו', אבל אני מהגברים שבוכים גם ביום וגם בלילה. הבכי שלי הוא לא פוליטי בלבד, לא רק כשפלסטיני נהרג. גם כשידידה מספרת לי את סיפור האהבה שלה אני מתרגש עד דמעות וגם כשנאלצתי לפטר עובד כשארגון עדאלה נאלץ לצמצם, בכיתי יחד איתו".
בעוד 10 שנים > "לא יודע איפה אהיה, אבל אני יודע איפה לא אהיה. אני לא אהיה בפוליטיקה, למרות שמדברים איתי על כניסה לפוליטיקה. אני אהיה במשפט, בעריכת-דין בארגון עדאלה, בארגון בינלאומי, במשרד פרטי או באקדמיה. בכל מקרה, אהיה בעולם המשפט".
רזומה > עו"ד חסן ג'בארין (44), נולד באום אל-פאחם ומתגורר בחיפה. נשוי לרינה (עו"ד ופעילה בתחום זכויות אדם) * מתמחה במשפט חוקתי-מנהלי ופעיל למען זכויות ערביי ישראל * ייסד ב-96' - ומאז מכהן גם כמנכ"ל - את ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל * ייצג את הארגון בעשרות הדיינויות עקרוניות בפני בג"ץ, ובין השאר, בעתירה שבמסגרתה בוטל "נוהל השכן" (השימוש בפלסטינים מהשטחים כמגן אנושי, תוך התלוותם לכוחות הלוחמים).