שופטים רבים רואים לעצמם "להתערב" במשאים-ומתנים, המתנהלים בין בעלי הדין, הבאים בפניהם. כך במשפטים אזרחיים. כך גם במשפטים פליליים. כוונתם של השופטים טובה. הם מבקשים לקצר את ההליך ולסייע בידי הצדדים להגיע לכלל הסכמה. אלא שלעתים, חורגים השופטים מן ה"מנדט" שלהם ומגלים התלהבות יתרה במשא והמתן. לא אחת מועלות טענות בדבר "לחץ פיסי לא מתון", המופעל על-ידי השופט. לא אחת התגלו טענות כאלה כמוצדקות. תפקידו של השופט לשבת בדין, לשמוע ראיות וטענות ולהכריע בין הניצים. רצונו (המבורך) לקצר הליכים ולייעלם אינו מסמיך אותו להרחיק לכת על-מנת להשיג את מטרתו.
בפסק-דין חדש מותח בית המשפט העליון ביקורת חריפה על מעורבותו היתרה של בית המשפט המחוזי בנצרת בגיבושו של הסדר טיעון. ביקורת זו הובילה לביטולו של עונש המאסר, שהוטל על יורם ניזרי ולהשבת התיק למותב אחר, לשם גזירת עונש חדש.
ראשיתם של דברים בכתב אישום חמור, שהוגש נגד ניזרי. בעקבות סכסוך גירושין ממושך בינו לבין אשתו, סכסוך שבמסגרתו אף ריצה ניזרי עונש מאסר קצר. ניזרי החליט לנקום. לא רק באשתו הוא החליט לנקום, אלא גם בעובדי המפעל בקרית שמונה, בו הוא עבד ושממנו החליט להתפטר. לקראת "יום השנה" למאסרו, התנדב ניזרי לשירות מילואים פעיל, על-מנת לקבל לידיו כלי נשק. ב"יום השנה" הוא נטל חופשה מהמילואים, ועם רובה אם-16 ו-5 מחסניות מלאות, הוא הגיע אל המפעל. בדרכו לשם הוא טלפן אל אשתו וביקש ממנה להגיע אל המפעל. זו יצאה לדרך ביחד עם בנם המשותף.
באישון לילה נכנס ניזרי אל חדר האוכל של המפעל, כיוון את רובהו לעבר העובדים ואיים כי יירה בהם. כמה מן העובדים נשלחו על-ידו, על-מנת להביא אליו את אשתו ואת בנם, שהמתינו בכניסה למפעל. כששניים אלה הגיעו לחדר האוכל, כיוון אליהם ניזרי את רובהו. כשניסו להימלט, ירה בהם. אשתו נפגעה בבטנה. בנם נפגע בירכו. ובכל זאת, הצליחו השניים להימלט ולהזעיק עזרה. ניזרי לא הסתפק באלה. הוא העמיד שני עובדים ליד הקיר והודיע להם, כי בכוונתו לירות בהם, לפצוע אותם ולהסב להם סבל רב.
מעורבות יתר של השופטים
לפנות בוקר הסכים ניזרי לשחרר את העובדים, בזה אחר זה, תוך שהודיע כי בכוונתו להתאבד. כשנותר עם שני עובדים בלבד, התנפל עליו אחד מהם וניסה להשתלט על נשקו. הלה נפצע מצרור, שנפלט מן הנשק. ובכל זאת עלה בידיו ובידי חברו להשתלט על ניזרי ולהביא את האירוע לכדי סיום מוצלח יחסית.
בכתב האישום, שהוגש נגד ניזרי, יוחסו לו בו עבירות חמורות, לרבות חטיפה למטרת רצח או סחיטה. בסופו של דבר הגיע ניזרי (שיוצג בידי עו"ד דוד שפיגל) להסדר טיעון עם הפרקליטות (באמצעות עו"ד שילה ענבר). מכתב האישום נמחקו מספר עבירות, עבירת החטיפה לשם רצח או סחיטה הומרה בעבירת סחיטה "בלבד", וניזרי הודה באשמה. הוא הורשע על-פי הודאתו ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים מאסר על תנאי. בין היתר, נקבע כי מעשיו היו פרי תכנון קר-רוח וכי הנם בעלי חומרה יוצאת-דופן.
ניזרי ערער על חומרת העונש. בערעורו טען, כי הוא ובא-כוחו הוטעו, על-ידי הרכב השופטים להאמין כי אם יסכימו להסדר הטיעון, יהיה העונש קל בהרבה מזה, שהוטל עליו בסופו של דבר. על-פי גרסתו של עו"ד שפיגל - אשר לאחר שהפך ל"עד" בערעור, הוא חדל לייצג את ניזרי והוחלף בידי עו"ד אריאל הרמן - הרכב השופטים מנחם בן-דוד, נסים ממן ואברהם אברהם, השפיע רבות על גיבושו של הסדר הטיעון.
שפיגל הגיש תצהיר ובו סיפר, כי במהלך המשא והמתן, שניהל מול הפרקליטות, הציעה לו עו"ד ענבר לבדוק עם מרשו הסדר טיעון, שבמסגרתו ייכלא ניזרי ל-12 שנות מאסר. משלפני ישיבה בבית המשפט הוא הודיע לה, כי ניזרי מסכים לכך, חזרה בה ענבר מהצעתה. דבר זה הביא את עו"ד שפיגל לבקש מהרכב השופטים להיכנס ללשכתם, ביחד עמו ועם עו"ד ענבר, כדי לעדכנם בהתפתחות האמורה. שפיגל טען, כי בלשכה, לאחר שעדכן את ההרכב אודות ההצעה ל-12 שנות מאסר, שהתקבלה ושהפרקליטות חזרה בה ממנה, שאל אחד השופטים את עו"ד ענבר אם נכון הוא, שהצעה שכזו לא הייתה בגדר "מילה גסה" מבחינת הפרקליטות. הוא סיפר, כי ענבר אישרה זאת, אך הודיעה כי מאסר בן 15 שנים הוא העונש הראוי. שפיגל המשיך וסיפר, כי לאחר אלה אמר לו אחד השופטים, כי התמונה מובנת וכי "יש תורה שבכתב, אבל גם תורה שבעל-פה". על-פי שפיגל, עודדו השופטים את הצדדים לתקן את כתב האישום, כמוסכם, ולהותיר בידיהם את מלאכת גזירת העונש. הוא סיפר, כי מדברי השופטים הוא הבין, כי ככל שניזרי יבקש לטעון לעונש, טובים הסיכויים, שיוטלו עליו 12 שנות מאסר, ובכל מקרה לא יותר מ-15 שנות מאסר.
ניזרי טען, כי בחר להודות באשמה רק לאור המצג, שהציגו השופטים בפני בא-כוחו. הוא הוסיף וטען, כי מעורבות היתר של השופטים בהשגת הסדר הטיעון והמצג, שהציגו בפניו בנוגע למידת העונש הצפוי לו, מצדיקים הקלה בעונשו ברוח הדברים, שנאמרו בלשכתם.
חיסכון בזמן שיפוטי
עו"ד ענבר זכרה את הדברים מעט אחרת. היא לא זכרה את חילופי הדברים, שתיאר שפיגל. היא הציגה תרשומת פנימית, שהוכנה על-ידיה מייד לאחר הישיבה האמורה ובה היא כתבה, כי בשיחה הבלתי פורמאלית בלשכה, אמרו השופטים לעו"ד שפיגל, כי לניזרי אין "קלף מיקוח", מאחר שברור שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו לעיני "כל העולם". לפיכך, כך ענבר, הם הציעו לו להודות בעובדות ולהותיר בידיהם את מלאכת גזירת העונש.
אף ששופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, העלה תמיהות בנוגע לגרסתו של עו"ד שפיגל, הוא ביכר שלא להעדיף על-פניה את גרסתה של עו"ד ענבר. כך הרשה לעצמו לעשות לאור זאת, שגם על-פי גרסתה הוא מצא פגם חמור בהתנהלות הרכב השופטים. פגם חמור דיו לשם קבלת הערעור.
"הסדרי טיעון הנערכים בין המדינה לבין נאשמים הינם הכרח בל יגונה במציאות בה אנו חיים", פתח. "הסדרים אלה אמנם מביאים לכך שהערך של עשיית צדק אינו ממומש עד תום. ואולם, עריכתם... יש בה כדי להביא למימושם של אינטרסים וערכים אחרים", המשיך. הוא הזכיר את החיסכון בזמן שיפוטי יקר, את הפחתת הצורך להעיד עדים, ובכלל זה קורבנות עבירה, ואת זאת שנחסך מנפגעי עבירה לחיות מחדש את הסיטואציה, שלעיתים הינה טראומטית ביותר. "יחד עם זאת, כבר נפסק במספר הזדמנויות כי על בית המשפט להימנע מליטול על עצמו תפקיד במלאכת גיבושם של הסדרי הטיעון, על אף חיוניותם של אלה", ראה להדגיש. לדידו, "הסדרי הטיעון צריכים להיות מגובשים במשא ומתן המתנהל בין התביעה להגנה, כאשר מעורבותו של בית המשפט מוגבלת היא. על בית המשפט להקפיד על ריחוק מהמשא ומתן המתנהל בין הצדדים". גרוניס לא ראה בכך די וקבע, נחרצות, כי "על בית המשפט להימנע מ'לדחוף' בעלי דין להגיע להסדר טיעון", דבר שעלול לפגוע במעמדו הנייטראלי.
בעיות ותקלות רבות
גרוניס הסתייג מאמירתו של בית המשפט, שלפיה בידי ניזרי לא היה "קלף מיקוח". הסתייגותו התעצמה בהתחשב בכך, שהדברים נאמרו בלשכת השופטים, ולא באולם הדיונים. "כניסתם של עורכי דין ללשכה של שופט וקיום דיון בה עלולים להביא להיווצרותן של בעיות ותקלות רבות", כך גרוניס. "אין זה סוד כי בעת דיון בלשכה מרגישים הנוכחים חופשיים יותר מאשר באולם והדבר עלול להביא לאמירת דברים שאולי לא היה מן הראוי לאומרם", עוד הוא. ואחרון: "דיון בלשכה עלול לגרור טענות באשר לרמזים, הבנות והצעות שזיכרן לא בא בהסדר הטיעון עצמו".
אלה הביאו את גרוניס להורות על ביטולו של גזר הדין ועל החזרת הדיון בעונש למותב חדש של בית המשפט המחוזי.
אף שהשופטת אסתר חיות הסכימה עם גרוניס, היא ראתה להוסיף על דבריו ולקחת את ביקורתו "צעד אחד קדימה": "אלמלא עמד המערער בדיון לפנינו על כך שהסדר הטיעון יעמוד בעינו והרשעתו על פי כתב האישום המתוקן לא תבוטל, הייתי סבורה כי בנסיבות המקרה דנן מן הראוי לשקול בכובד ראש את ביטול הסדר הטיעון כולו", קבעה והוסיפה: " תצהירו של עו"ד שפיגל, סנגורו הקודם של המערער, טרד את מנוחתי לא מעט... גם אם איננו מאמצים את הדיאלוג המפורט בתצהירו... המתיימר להיות ציטוט מילולי של אותם חילופי דברים... לא ניתן להשלים עם אמירות והתבטאויות מצד השופטים אשר הצדדים עשויים לפרש אותן כהבעת עמדה לעניין סיכויי ההליך הפלילי שבפניהם או כהבעת עמדה לעניין פרטי הסדר הטיעון הרצוי... זהו חסרונו הגדול של דין ודברים בלתי פורמאלי המתקיים בלשכת השופט... דין ודברים כזה חורג מגדריו הראויים של ההליך הפלילי ועל כן מוטב להימנע ממנו". השופטת מרים נאור הסכימה עם השניים. (ע"פ 7096/05).