כשאבא הרשה לילדתו אפרת בפעם הראשונה לעזור לו לערוך את השולחן לארוחה, היא "תכף פרשה מפה, הניחה מזלגות, שמה סכינים, כוסות ומפיות. אבל כשפתחה את המגירה השנייה מלמעלה (זאת המגרה של הצלחות) היא שמעה מתוכה קול, קול מוזר מאוד. קול לא גבוה וקול לא עמוק. כמו קול של מקרוב וכמו כל של מקרוב. לא צעקה ולא לחישה. קצת קול של ילד וקצת כמו של אישה. והקול אמר: "אותי... אותי... תקחי אותי בבקשה".
ומה מתברר? מי זה שמדבר? "זאת אני", אמר הקול, "הצלחת שמתחת, ההכי התחתונה, אף פעם לא לוקחים אותי, אני נורא מסכנה". "נעים מאוד, צלחת שהכי למטה, אני אפרת. נעים גם לי, אפרת, אני כל-כך שמחה ששמעת. בקשתי גם מאבא שלך, בכל הארוחות, אבל יש לו בעיית שמיעה, הוא לא שומע צלחות".
סיפור או עלילה של ממש אין בספר המקסים הזה, והוא בעצם כל כולו, כפי שאפשר כבר להבין, משל, החוזר על עצמו שוב ושוב, על קיפוח ועל שוויון. שהנה אפרת "ישבה וחשבה עד שהיה לה רעיון: שהחל מהיום יהיה פה שוויון. לא כלי חשוב פחות ולא כלי חשוב יותר. לא צלחת ולא ספר ולא שום כלי אחר", וכן הלאה וכיוצא בזה.
לשמוע גם את קולם של אלו שקולם לא נשמע, לראות גם את אלו שאיננו רואים, להתייחס אותו דבר, כלומר - בשוויון ובאהבה גם ל"צלחת שמתחת", כלומר לאחרונים בשורה, לחלשים בחברה - לזקנים, לנכים, לפלשתינים, לעובדים הזרים - על כל אלו מדבר הספר הזה.
סיפור ועלילה אמנם אין, אבל הספר כתוב בהמון המון חן, ומצויר, אין מה לומר, אפילו עוד יותר נהדר. וחילופי הדברים בין החפצים בציורים הקטנטנים של יוסי אבולעפיה המלווים את הספר, מזכירים מאוד את ההומור הנפלא של דודו גבע, זכר צדיק לברכה, שנדמה היה שהלך לעולמו יחד איתו, והנה הוא כאן, חי ובועט ומצחיק ומזכיר.
אמה-מה? כשיוצא אבולעפיה בציוריו מבית גיבוריו של הסופר מאיר שלו, אפרת ואביה, ומצייר את האנשים בעולם החיצון, ברחוב ובקניון, הוא עושה בדיוק את ההיפך ממה שהספר שאייר מטיף לו כל-כך יפה - הוא משאיר למטה ולא מצייר את "הצלחת שמתחת", וברחוב הישראלי שלו אין לא עובדים זרים ולא ערבים, והרי הם "הצלחת שמתחת" של החברה הישראלית.
ועל כך כבר אמרו חז"ל "נאה מדבר, אבל לא נאה מצייר". *
"הצלחת שמתחת", מאיר שלו, איורים: יוסי אבולעפיה, עם עובד