חתן פרס ישראל לעיתונות, נחום ברנע, העריך ב"ידיעות אחרונות" כי "מה שקורה בעכו נשאר בעכו" וכי המהומות הן רק "סיפור מקומי". אבל תרשו לי לחלוק עליו. הבלגן שהחל להתגלגל בעכו בימים האחרונים מוכר מאזורים עניים בכל העולם, במזרח גרמניה כמו גם בברמינגהם. גם אי אפשר להתעלם מהתהליכים החברתיים שזעזעו את העולם בעקבות המשבר הכלכלי של שנות ה-20. האירועים בעכו הם על כן רק יריית הפתיחה למה שעלול להתגלגל כאן בקרוב.
ברקע משבר פיננסי עולמי ובורסות שקורסות ומשתגעות. ברגעים כאלה, שדים רדומים יכולים לצאת מהרבה בקבוקים. אצלנו, המהומות האלה הוזנו גם בדלק של המאבק הפוליטי המקומי - לקראת הבחירות הקרובות לראשות העיר. מישהו תפס טרמפ על יריית הפתיחה שנורתה בערב יום הכיפורים ומשתמש בסיפור כדי להחליש את תמיכת הערבים בראש העיר הפופולרי, שמעון לנקרי. אתמול, מוצאי שבת, הדרך ללשכת ראש העיר היתה שקטה. אבל בפנים - הכל להט. האמוציות היו בשמים, העיניים אדומות וקצות העצבים רוטטים.
"אתם לא מבינים מה היה כאן", הסביר שמעון לנקרי, ראש העיר. לנקרי הוא איש צעיר שמוקף בחבורת עוזרים צעירים אף ממנו. יחד הם נראים כמדריכים בתנועה או בישיבה תיכונית. לנקרי חבש פעם כיפה, ואחר כך היה גולנצ'יק ועד לא מכבר מקורב לשאול מופז. אבל ביום שישי האחרון אירח בלשכתו את ראש הממשלה שבדרך, ציפי לבני, שבאה לחזקו ויצאה מחוזקת ממנו.
- "נקמה"! אמר לי עוזרו הבכיר. "העיר לא תירגע עד הנקמה".
- מי רוצה נקמה?
- "היהודים. כל מי שמדבר עם השטח מבין זאת - הם חייבים לנקום".
- מה ייחשב לנקמה?
- "שיעיפו את הערבים בחזרה לעיר העתיקה".
- טוב, ניסיתי להגיד, אבל זה לא יקרה ביומיים-שלושה הקרובים. לאנשים האלה יש משפחות. ילדים. רהיטים. בגדים. בטח גם קצת אוכל במקרר. איך אפשר?
אלא שזה היה כנראה הדבר הכי מטומטם לומר בסוף השבוע בעכו. "זאתי חושבת שכאן זה צפון תל אביב", אמרו, "אז יאללה, מותק תני גז... וחוץ מזה - יאללה בית"ר ותעשו כבוד לעצביםםם"!!! ברגע ההוא גם נודע על גל מהומות חדש שיוצא לדרך. צריך לראות את "אזור הפרעות" כדי להבין את הרקע לכל זה. מדובר בשכונת יוצאי קווקז עניים שעמידר יישבה בה כ-30 משפחות ערביות. אורחי הפסטיבל לא פגשו מעולם אנשים מעין אלה. ספק אם יפגשו. הפסטיבל נערך בסמטאות המטופחות של העיר העתיקה (והעשירה). עסקי הרובע הזה נשלטים על ידי ערבים שביטול הפסטיבל יחרב להם את שנת העסקים הקרובה, ואולי גם את זו שבעקבותיה. וגם זה, מוכרחים להודות, יכול להיתפס כסוג של נקמה. *