איווניר העצוב מתראיין על הדשא ביפו. הוא לא מחפש הקלות לעצמו כשהוא משיב שנבחרת איטליה אינה "גדולה" על ישראל. כמה נוח היה ללכת לשם, כמה קל היה להזכיר שמדובר בשחקני סרייה A שחלקם חתומים במועדונים כמו מילאן, אינטר ויובנטוס. אבל איווניר לא עושה לנבחרת שלו הנחות. הוא מודה לקהל (בצדק) ומצר על שני שערי היתרון המוקדם של האיטלקים. איווניר גם לא ממהר לזרוק את האשמה על שחקניו, למרות שאפשר היה להפיל את התיק של השער הראשון על השוער לויטה, את השני על ייני ואת השלישי על אסולין. להיפך, הוא מחמיא לשחקנים.
הראיון של איווניר הוא כמעט תמונת מראה להתנהלות התקשורתית של שני האנשים הרעים, כי אין מילה אחרת, שעומדים בראש הצוות המקצועי של הנבחרת הבוגרת. משה סיני למשל, בן דורו של איווניר, פי שניים ממנו כשחקן ועשירית ממנו כאדם, הזדרז להפיל את התיק על דדי בן דיין. אני מודה שאני לא מחסידיו של האחרון, שנראה לי תמיד קצת אדיש למה שקורה על המגרש, אבל צריך חוצפה אדירה כדי לשחק מול הלטבים על 1-0 קטן, ואחר כך לתלות את האשמה בתיקו במגן שניסה לשחק כדורגל בזמן שהדרישה המקצועית ממנו היתה לשחק כמו בשכונה - "להעיף". להזכירכם מדובר בנבחרת לטביה שהילכה אימים אמש על קשטן את סיני, לא ברזיל.
הנה בקליפת אגוז, בתגובה של אחרי תוצאה מאכזבת, ההבדל בין הקלאסה של הנבחרת הצעירה לגועל הנפש של הנבחרת הבוגרת. הנה מאמן שטחן את המגרשים הקשים בבאר שבע של הליגה השנייה ובנצרת עילית של ליגת העל, מול מי שכמאמן לא תרם דבר לכדורגל הישראלי ואכל תמיד לחם חסד: תחילה דרך מסי החבר של חברי ההסתדרות, ואחר כך, כיאה למאמן כושל באופן מיוחד (ע"ע אלי אוחנה) את לחם החסד של ההתאחדות לכדורגל. חבל שבזבזו שם רק לאחרונה כסף טוב על עיצוב מחדש של לוגו ההתאחדות. אפשר כבר היה לשים על רקע החמסה של קשטן את הדיוקנאות של לוזון את סיני. פרצופו של הכדורגל הישראלי.
2. והיה גם כדורגל. לא צריך לטייח את השורה התחתונה: הנבחרת הצעירה ספגה הפסד שיגרום לה לראות את היורו לנבחרות צעירות רק בטלוויזיה. לטעמי היא הפסידה את המערכה כבר בקרב הראשון, באיטליה. אם במשחק הראשון זילזלו האיטלקים ביריבים מהלבנט (ודאגו לנטרל רק את אסולין, כי הוא מברצלונה), הרי שלמשחק השני הם הגיעו חדים יותר.
ההזדמנות לעקוץ נבחרת בכירה היא תמיד במשחק הראשון, כמו שעשתה הנבחרת הצעירה של גיא לוי לצרפתים. השער של בן סהר גרם להם להגיע לישראל כשהם חייבים לכבוש, משהו שמכניס ללחץ גם נבחרות בוגרות - קל וחומר נבחרת צעירה. לכן ה-0-0 שנראה טוב רק לפני שבוע, היה בעצם בעוכרי הנבחרת: הראינו לאיטלקים שאנחנו לא פראיירים, מבלי להעביר את הלחץ למגרש שלהם. אין גרוע מזה לנבחרת שצריכה להפתיע נבחרת חזקה ממנה.
ובכל זאת, היה זה כישלון מפואר. כי גם בפיגור 2-0, ניסתה הצעירה לשחק כדורגל, ובפיגור 2-1 היא עלתה למעלה כדי להשוות. לא היה חסר הרבה שהשער הרביעי במשחק היה נופל, דקה אחת קודם, בצד "הנכון". משום כך הם זכו למחיאות כפיים מהצופים אחרי הפסד, בעוד הנבחרת של קשטן שבה הביתה לקול שריקות בוז אחרי תיקו.
3. באזור הדקה השמונים החלו להתנסח במוחי חלק מהשורות האלה. היה לי כבר משפט פתיחה מוכן לפיו "קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי אפילו, להתלהב מהנבחרת של קשטן, אבל תגידו מה שתגידו, במבחן התוצאה היא עומדת עם ציון של כמעט טוב מאוד". אבל אז הגיע השוויון הלטבי.
"מבחן התוצאה" הוא בעיני רעה חולה שמחזירה אותנו לדפוסי מחשבה פרימיטיביים, אבל עזבו פילוסופיה. "מבחן התוצאה" נקם אמש במי שהפך אותו לכתב ההגנה היחיד שלו. אם כדורגל נוראי והאדרת יריבות מהתחתית של התחתית כמו לוקסמבורג הם נשק לגיטימי בדרך אל "מבחן התוצאה", הרי שכאשר אתה חוזר מלטביה בלי תוצאות, הופך הנשק הזה לחרב פיפיות.
מדובר בסוג של פשע ספורטיבי: ישראל היתה צריכה להיות עכשיו בראש הבית עם 12 נקודות. התיקו המביך מול השוויצרים "נבחרת חזקה מאוד" ברמת גן, והמביש מול הלטבים "שיחקנו שלושה מתוך ארבעה משחקים בחוץ" אמש, עלו לנו ב-4 נקודות, שהיו יכולות להיות 3 נקודות יתרון על פני היוונים לקראת המפגש הכפול. מפגש שניצחון באחד משני המשחקים בו היה מבטיח לנו (בהנחה שנגבור על אריות הכדורגל מלוקסמבורג, לטביה ומולדובה ברמת גן) העפלה למונדיאל 2010.
גלגלו קצת את המשפט הזה על השפתיים כמו יין טוב. הרגישו כל רובד בטעמיו הנפלאים, שימו לב איך הוא נפתח לחגיגה תקשורתית, לחבילות למונדיאל, למכירת כרטיסים לאוהדים, לנגינת "התקווה" קבל עם ועולם. התפננו עליו קצת-ואז תירקו אותו החוצה ואמרו: "אלוהים שבשמיים, סלח נא לדרור קשטן, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים".
