הבית > בשכונת נוף-ים היוקרתית בהרצליה, ברחוב חד-סטרי שקט ופסטורלי, שוכן ביתם של דינה ועמנואל גרוס. בווילה המרווחת של הפרופסור ועורכת-הדין שולטת ערבוביה מוצלחת של ריהוט עתיק וקלאסי עם עיצוב חדשני-מודרני. רהיטי עץ עם גילופים ותבליטים, תמונות שמן ממסוגרות במסגרות עבות מוזהבות ואוסף בלתי נגמר של שעונים עתיקים מכל הסוגים והגדלים פזורים ברחבי הבית ויוצרים הרמוניה מעניינת עם מסך הפלזמה הענק, מערכת קולנוע ביתית וגאדג'טים מתוחכמים ממיטב הטכנולוגיה.
"דינג-דונג", "דינג-דונג", מצלצל שעון קוקייה ענק מעץ ומרעיד את הבית בשעת צהריים דוממת. כמה דקות מאוחר יותר נשמע קול מתכתי-דיגיטלי שמודיע לבעל הבית "יש לך הודעה חדשה". בעל הבית כבר רגיל לצלילים הסותרים. "המחשב שלי מודיע לי שיש לי מייל חדש, כדי שלא ארוץ לבדוק כל פעם בחדר השני", הוא אומר, ומוסיף הסבר לעיצוב המגוון: "בעולם הדימויים שלי ישן וחדש הולכים יד-ביד".
פנים הבית מואר באור טבעי הפורץ מחלונות גדולים ומדלתות זכוכית עם גימורי ברזל, החושפים את הגינה המקיפה את הבית מכל עבריו. גרוס גאה בגינה, שבה שתל במו ידיו עצי פרי - שזיף, זית צעיר, לימון, פומלית ועוד - ושיחי נוי טרופיים כציפור גן-עדן. אך הוא גאה במיוחד בוורדים הממלאים אותה. הוא מלטף אותם, מדבר אליהם ו"מעניק להם אהבה", כפי שהוא מגדיר זאת, "והם מעניקים לי חזרה", הוא אומר בזמן שהוא יוצא מדלת זכוכית אל החצר שטופת השמש, ומתיישב ליד ערוגת ורדים המשוועים ליותר גשם ממה שמעניק הסתיו הישראלי. "אני קורא לפינה הזאת חלקת אלוהים הקטנה שלי".
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בבוקרשט, ברומניה, ב-1948. בהיותי בן שנתיים עלו הוריי ארצה ושוכנו במעברת 'רגבים' ליד כפר-סבא. לאחר כשלוש שנים עשו לנו אפ-גריידינג והעבירו אותנו לפחונים. שם נולד אחי, שצעיר ממני בחמש שנים. ההיקלטות של הורי בארץ הייתה מאוד קשה. אבי עבד במפעל לשימורים ואימי עבדה במיון בוטנים בבית אריזה. גדלתי במשפחה קשת יום. זה הביא אותי לכך שסמוך לגיל 16 החלטתי לעשות צעד, שאחר-כך היו לי הרהורי כפירה עליו, אבל עשיתי אותו משום שלא ראיתי באותו זמן מוצא אחר ממעגל העוני. עזבתי את בית-הספר אורט כפר-סבא, שבו למדתי במגמת אלקטרוניקה, כדי לעבוד.
"הורי ניסו להעניק לנו חום, אבל ראיתי שהמחסור גדול וחשבתי שבצורה כזו של יציאה לעבודה, אפסיק להיות נטל ואולי גם אעזור להם באיזה שהוא שלב. מהר מאוד הבנתי שעשיתי את אחת הטעויות הלא פשוטות מבחינתי. לשכת העבודה לנוער לא מצאה לי עבודה בכפר-סבא, אז שלחו אותי לעבוד במשרד הדואר בתל-אביב, בעיר הגדולה. הואיל ולמדתי במגמת אלקטרוניקה צירפו אותי למחלקת תמסורת, טלקומוניקציה, העוסקת בתמסורת של טלפוניה. הייתי שם היחיד מתחת לגיל 18, והואיל ושפר עלי מזלי אומצתי באהבה על-ידי כל הבוגרים ממני.
"הם גרמו לי להבין שעשיתי טעות גדולה בכך שעזבתי את בית-הספר. אך כיוון שלא יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, החלטתי לנסות לתקן את הטעות בכוחות עצמי. להשלים את מסכת הלימודים על-מנת להגיע לבגרות. וכך, במקביל לעבודה במשרד הדואר, לימדתי את עצמי לבגרויות לבד מתוך ספרים מומלצים של משרד החינוך, ורכשתי תעודת בגרות מלאה".
משפטים > "בגיל 18 התגייסתי. שרתי בקריה בתל-אביב בחיל הקשר, ואז קרה עוד מפנה בחיי. לאחר מספר חודשים קיבלתי זימון לקורס קצינים, אך המפקד שלי במתקן, שהכיר אותי לפני הצבא וטרח להביא אותי לשם, לא רצה שאעזוב. הוא שאל אותי מה הייתי רוצה על מנת לוותר על הקצונה ולהישאר שם. אמרתי שאני רוצה לנצל את הזמן בצבא כדי ללמוד באוניברסיטה. כשהוא הסכים, ביררתי פרטים על מסלולי לימודים. הנטייה שלי הייתה להמשיך ללמוד משהו בתחום האלקטרוניקה, אבל אז לא היה בית-ספר להנדסה בתל-אביב ויכולתי ללמוד רק בטכניון, שהיה מאוד קשה להתקבל לשם, וגם כחייל לא התאים לי לנסוע כל יום לחיפה וחזרה. אז החלטתי לעשות מפנה וללמוד משהו אחר.
"כיוון שלא באתי ממשפחה של אקדמאים, לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד אז הלכתי לפי נטיית הלב ונרשמתי כעדיפות ראשונה ללימודי פסיכולוגיה וכעדיפות שנייה למשפטים. בכלל לא ידעתי מה זה משפטים. לא נתקלתי קודם באף עורך-דין או משפטן, ולא היה לי מושג, לא לטוב ולא לרע. ידעתי רק שיש דמויות כאלה עורכי-דין. זה היה ב-1967, בקושי התחילה אז טלוויזיה, ועוד לא היה ממה לקבל השראה לדמויות האלה. בסופו של דבר לא קיבלו אותי ללימודי פסיכולוגיה, אך קיבלו אותי למשפטים, ולכן התחלתי ללמוד את המקצוע".
המשך ביוגרפיה מקוצרת > "מימנתי את לימודי באוניברסיטה באמצעות החסכונות שהיו לי מהתקופה שעבדתי בדואר. היה קשה, אבל הצלחתי. בפקולטה למשפטים הכרתי את אשתי דינה, שלה אני נשוי 40 שנה. נישאנו בשנה השנייה ללימודינו, ובשנה השלישית נולדה בתנו. מצאתי שתי אהבות גדולות בתקופת הלימודים. האחת, התאהבתי במקצוע המשפטים, והשנייה, האהבה ששוררת עד היום, התאהבתי בדינה.
"כשהשתחררתי מהצבא נקלעתי למצוקה כי כבר היתה לי משפחה שמנתה אישה ובת שהייתי צריך לפרנס, אז חזרתי למשרד הדואר. עבדתי שם במשמרות שאפשרו לי את המשך הלימודים. הבעיה האמיתית התחילה כשהייתי צריך לעשות התמחות במקביל לשנה הרביעית ללימודים. היה מאוד קשה לשלב בין העבודה בדואר, ההתמחות והלימודים. זה היה ממש מבצע אדיר וכמעט בלתי אפשרי.
"בתום לימודיי, לפני השנה השנייה להתמחות, שאל אותי חבר מדוע אני צריך לקרוע את עצמי כל-כך קשה, כשכבר עבדתי בקריה בצבא ולא רחוק מהקריה יש מפקדת פרקליט צבאי ראשי, שיכולה לקלוט אותי לעבודה. פניתי לפרקליט הצבאי הראשי, והוא אמר לי 'אתה יכול להשלים את השנה החסרה של ההתמחות שלך אצלנו'. התפתיתי להצטרף לשנה, ובסוף הקריירה הצבאית שלי נמשכה 25 שנה. התחלתי כתובע בפרקליטות הצבאית, וב-77' פתחתי במסע אחר ומרתק בצבא, מסלול של שיפוט צבאי, שהסתיים אחרי 15 שנה. התכוונתי להקל על עצמי על-ידי השלמת שנת סטאז' בפרקליטות הצבאית, ולמדתי ש'תוכניות לחוד ומציאות לחוד'".
אקדמיה > "בשנת 92', אחרי 25 שנות שירות צבאי, סברתי שזה מספיק ונשאתי עיניי לעשות את מה שחברי ועמיתי ליחידה עשו באותם ימים ועושים עד היום, מנסים לעבור - בדרך-כלל מעבר די בטוח - מהשיפוט הצבאי לשיפוט האזרחי. הייתי בקשר טוב, יותר מטוב, עם השופט אהרן ברק כתוארו אז, לימים נשיא בית המשפט העליון, ופניתי אליו לקבל עצה. הכרתי אותו במהלך השירות הצבאי. ברק היה שופט מילואים בבית-הדין הצבאי והיה מנטור שלי ושל רבים אחרים בתחום העשייה האקדמית והמחקר. תמיד התייעצתי איתו ושיתפתי בעשייה שלי.
"שנה קודם לכן, בין 1990-1991, ברק, כמי שהיה פרופ' אורח קבוע באוניברסיטת ייל, הביא אותי לשם כדי שאעשה שם את הפוסט-דוקטורט שלי. פניתי אליו ושאלתי 'לאן דרכי'. הוא אמר לי שבימים אלה יוצאת לדרך פקולטה למשפטים חדשה באוניברסיטת חיפה, והם מחפשים מורה למשפט פלילי, ואולי אשקול להצטרף לשם. ההצעה הזאת קסמה לי. היא נפלה עלי כמו מתנה משמיים, מפני שידעתי שכניסה מהצבא לאקדמיה היא חריג שבחריגים. בדרך-כלל, צומחים אנשי אקדמיה מבפנים. חשבתי שבמקרה שלי, כמי שצמח מחוץ לאקדמיה, זה חלום שלא יכול להתגשם".
"קיבלתי את הצעתו של ברק בלי היסוסים רבים, וקרה לי דבר נפלא. גיליתי את העולם הקסום שנקרא אקדמיה. הייתי נטע זר לאקדמיה ולקח לי המון שנים לקבל את ההכרה מעמיתיי, שאני לא בטוח עד כמה היא מלאה היום, אני רק מניח שכן. לקח לי המון זמן לשכנע את עמיתיי באקדמיה שאני שווה את ההסתופפות איתם ביחד, אבל מבחינתי זה היה שווה. אני מאוד אוהב את העשייה האקדמית ואת הלימוד".
היגררות > "אם אני מסתכל לאחור וחושב איזה מעשה מכוון עשיתי בקריירה שלי, אני לא מוצא אחד כזה. לא היו לי מעשים מכוונים. נגררתי ונסחפתי אחרי מבחן המציאות ואחרי הזדמנויות או תכתיבי המציאות. לשמחתי, ברוב המקרים הדבר עלה יפה".
שפיטה > "רציתי לעבור מהשיפוט הצבאי לאזרחי, אך ויתרתי על כך לטובת האקדמיה. אני לא מסתיר את זה שתפקיד שיפוטי יכול להתאים לי בעתיד. אני לא פוסל חזרה לשפיטה. להיפך, אם וכאשר תיווצר קונסטלציה ראויה יכול להיות שאחזור לכס השיפוט. זה מאוד הגיוני מבחינתי. נכון לרגע זה העניין לא אקטואלי, אבל החיים לימדו אותי שמה שלא אקטואלי בזה הרגע לא בהכרח יישאר כך ברגע הבא".
השחיתות > "אני לא חושב שהחברה שלנו הפכה ליותר מושחתת בשנים האחרונות. אם משווים את שנות ה-2000 לשנות ה-80 רמת השחיתות לא מאוד שונה בעיניי. מה שהשתנה זה שהחברה פחות מוכנה וסתגלנית לעבור לסדר היום כשמתגלים אנשי ציבור מושחתים. הציבור הישראלי פחות נכון להבליג ולסלוח, ותובע את חשיפתם של המקרים האלה. אחד ההסברים לשאלה מדוע מוצאים היום יותר אנשי ציבור תלויים על עץ, הוא כי חשפנו אותם, מה שבעבר היינו פחות להוטים לעשות.
"בצד הדבר הקשה הזה של מצעד אנשי ציבור שנתפסים בקלקלתם, שלא מוסיף לנו כבוד כמדינה, יש גם נקודת אור, והיא שאנחנו חושפים אותם. יש מדינות לא פחות מתוקנות מאיתנו שהחשיפה הזאת אינה דבר מובן מאליו. זה לא פשוט במדינות מתוקנות להצביע על שרים וראש ממשלה ולתבוע מהם דין-וחשבון כפי שאנחנו עושים. אין ציד של אישי ציבור. אנחנו חברה שתובעת מעצמה היום יותר ממה שבעבר. חברה שלא מוכנה להסתפק בכך שהמנהיג הוא מנהיג, ולומר שלמרות שהוא מושחת הוא עושה גם דברים טובים בתחום ההנהגה. לא מוכנים בשל הצלחתו בתחומי ההנהגה, לחפות ולכפר על הנושא התדמיתי, ועל כך שמנהיג אמור להוות דוגמה טובה".
משפט התקשורת > "לא מקובל שמחליפים את בית-המשפט במשפט המדיה. חרף זכות הציבור לדעת והעידן התקשורתי החדש שאנחנו נתונים בו, התופעה הזאת אסורה. היום, אנחנו עדים לכך שהרצון ליידע את הציבור גולש מעבר למינונים הנכונים ולתכליות הנכונות. זה כבר לא העברת ידע של מה קורה בחקירה ומה המשמעות הנודעת למהלכי חקירה, או אם מוגש כתב אישום מה פירושו של דבר. אלא בעצם מה שרואים היום בתקשורת זה ניסיון, מצד המעורבים בתהליך, המשטרה והתביעה מצד אחד והסנגורים מצד שני, לרתום את המדיה לצורך קידום הנושא השנוי במחלוקת. זה כבר לא הסבר אלא שיתוף הציבור כפוסק, כבורר במחלוקת.
"הדבר הזה חמור. לא רק בגלל בעיית הסוביודיצה, אלא כי כל מי שבעצם סבורים שהאמירות המוטות והחשיפות בתקשורת, שהן בדרך-כלל מאסיביות מאוד, לא משפיעות על היושבים בדין, טעות בידם. מובן שהאנשים היושבים בדין הם אנשי מקצוע מורמים מעם, ולא אמורים להיות מושפעים, אבל זו מדינה קטנה שלא ייתכן שהיושב בדין לא יהיה חשוף למפולת האמירות הללו מכל הצדדים. זה לא ייתכן גם שהוא יבוא אל הדיון וינקה את ראשו, כאילו שלא שמע ולא ראה. אלו דברים מאוד מסוכנים. היום אנחנו שופטים אנשים למעשה לא על-די הגוף המוסמך במדינה דמוקרטית לעשות את זה. יש לנו את משפט התקשורת ומשפט הציבור במקום משפט בתי-המשפט.
"עוד תופעה מוזרה שהיא תולדה של משפט הציבור היא השימוש באנשי תדמית. כדי להצליח במשפט הציבור והתקשורת, מתברר שישנם שחקנים חדשים שלא ידענו עד היום שהם קיימים בזירה הזאת. הצדדים לוקחים אנשי תדמית, יחסי-ציבור, עם מושגים מסולפים על עולם המשפט, כי מה להם ולנושא הזה של משפט, רק כדי להשפיע על דעת הציבור.
"זה חשוב כדי להגיע אל הקהל, כדי שהוא לא רק יסתקרן, אלא גם יקבל את העמדה שאחד הצדדים רוצה להעביר ושאותו צד ייראה טוב, יישמע טוב ומשכנע. זה דבר שהוא מקולקל, מעוות, זר וצריך להיפטר מההוויה הזו כמה שיותר מהר".
אהוד אולמרט > "מה צפוי לנו בסופן של החקירות בעניינו של ראש הממשלה איני יודע. רק בחלק מהפרשות שהוא נחשד בהן הסתיימו החקירות, וצריך להמתין ולראות לאן הדברים יובילו. אבל יש לפחות שתי פרשות - של טלנסקי והמעטפות ושל ראשון טורס - שאם הפרקליטות תאמץ את המלצות המשטרה במלואן, או אפילו בחלקן, בלי קשר לפרשת מרכז ההשקעות ויתר הפרשות, ותגיש בהן כתב אישום נגד ראש הממשלה, זה יהיה דבר שירעיד את אמות הסיפים שלנו. כבר היו לנו ראשי ממשלה שנחקרו, אך מעולם לא הועמד לדין בישראל ראש ממשלה. נצטרך להמתין עוד מספר חודשים כדי לדעת מה היא קופת השרצים, אם בכלל יש כזו".
* ואם יתברר שיש קופת השרצים ויוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה?
"אז ייתכן שנראה גזר-דין שכולל שנות מאסר רבות נגד ראש ממשלה. אם יורשע, אולמרט עלול להישלח לשנות מאסר ארוכות. אני מתקשה לראות את הסיבות שבגינן בית משפט ימנע מלגזור את העונשים שבדרך-כלל נכון לגזור על עבירות מהסוג שהוא נחשד בהן, של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה, זיוף ושוחד. אני מתקשה לראות בית משפט נמנע מלגזור מאסר על אדם שעושה זאת על פני תקופה ארוכה. יחד עם זאת, אני לא שולל שבאיזה שהוא שלב תירקם עסקת טיעון בענייניו, ואז יכול להיות שיחסכו את הבושה הזאת, מאסר של ראש ממשלה, גם מאולמרט וגם מאיתנו".
גדול השופטים > "גדול השופטים שקמו לעם ישראל, וגם מעבר לעם ישראל, הוא אהרן ברק. אני תמיד מקפיד לומר, שאנחנו עדיין לא יודעים את מידת תרומתו למשפט ולחברה הישראלית ושצריכות לחלוף עוד הרבה שנים כדי שנראה מה הוא עשה באמת. הוא אחד הענקים, לא רק בגלל המהפכה החוקתית שהוא טבע אותה, אלא מפני שמשנתו היא כל-כך סדורה, כל-כך עוצמתית וכל-כך משפיעה על החיים שלנו כאן. לא קם לפניו וגם לא אחריו שופט כזה.
"זה אולי לא הוגן להשוות אותו לאחרים, משום שכמוהו יש רק אחד בדור, או אפילו בכמה דורות, אך זה לא מבטל שופטים אחרים שהיו גדולים בתורה ובדין כמו שמעון אגרנט, מאיר שמגר וחיים כהן, שגם הם אנשים בעלי שיעור מידה וקומה, אבל ברק הוא פשוט מיוחד. הוא זוהר על רקע סביבתו, הרבה מעבר לארץ-ישראל הקטנה, בקנה מידה בינלאומי.
"ועם כל זה, הוא קודם כול בן-אדם, מענטש. למה אני קשור אליו בעצם? לא כי הייתי רוצה להסתופף תחת השובל שלו, אלא מפני שבמידות האנושיות שלו הוא משפיע על חייהם של הרבה מאוד אנשים, וכך גם על חיי שלי. הייתי בביתו בירושלים הרבה פעמים, בשעות טובות ופחות טובות לי וכשהייתי זקוק לעצה". מה שמדהים בו זה שלא משנה כמה ארוך יום העבודה שלו, ושעיניו נעצמו, הוא תמיד אמר לי 'בוא'. דלתו תמיד הייתה פתוחה. זה הקסם שבאדם. היכולת לתת לך את המידות הטובות האלה. מעבר לכך, הוא היה תמיד מקור השראה, זה שכיוון אותי, הביא אותי לאקדמיה וסוכך עלי".
פנאי > "את שעות הפנאי שלי אני מחלק בין משפחתי, הילדים והנכדים, למוזיקה ולקריאה. אחת האהבות של דינה ושלי היא מוזיקה. אנחנו פוקדים בקביעות את אולמות הקונצרטים. יש לנו מנוי לפילהרמונית זה זמן. חוץ מזה, אני מרבה לקרוא.
מה שאני אוהב ומחובר אליו זה זמן, הוא נושא הביוגרפיות. אני פחות מחובר לפרוזה ולסיפורת, למרות שאני אוהב מפעם לפעם לקחת ספר כזה ליד. יותר מסקרן אותי לעמוד על קווי החיים של דמויות היסטוריות שהשפיעו על המאה הקודמת והמאה הזאת. זה זמן, אני עסוק בביוגרפיות של הנשיאים בארצות הברית. כל פעם שאני נמצא בארצות הברית, אני נוהג להביא איתי הביתה כמה ספרי ביוגרפיה על הנשיאים שם".
ספורט > "אני שומר על כושר. 30 שנה אני עושה ג'וגינג באדיקות. זה מעניין שאני עושה זאת כי כשכשהייתי צעיר, ובצבא במיוחד, לא חיבבתי את נושא הג'וגינג. כדי להעשיר קצת את עולם הספורט שלי ולעשות דבר נוסף שאינו ריצה, חברתי לפני כשנתיים למכון כושר. אני רץ לפחות שלוש פעמים בשבוע, בין שאני עושה את זה בכבישי השכונה, ובין שאני עושה זאת על מסלול ריצה במכון. הוספתי לזה גם אימון על מכשירים ומשקולות במכון. זה החלק החדש שנכנסתי אליו בשנתיים האחרונות".
טלוויזיה > "אני מחובר למדיה הזאת ולתקשורת בכלל, אבל לא רק כצופה. אני כותב בתקשורת ומופיע בתוכניות טלוויזיה ומאוד מחובר לתחום הזה. כנראה, אני עובר מסך, כי אחרת אין לי הסבר מדוע חוזרים ומבקשים ממני להופיע בתוכניות שונות, ואני גם אוהב לעשות את זה. אני רואה בחלק הזה של ההופעה על האקרן מעין תרומה קטנה שלי לציבור, אפרופו זכות הציבור לדעת. אני מנסה לידע את הציבור כמיטב השיפוט והבנתי שלי, לגבי מה הפרשנות הנכונה של המציאות. לכן, עולם הטלוויזיה שלי הוא גם עולם של צפייה בחדשות ומדי פעם בסרטים, אבל גם עולם של הופעות שלי בטלוויזיה".
אלמלא הייתי משפטן > "הגעתי אל עולם המשפט מעולם אחר, של אלקטרוניקה, תקשורת ודואר, ואני מעריך שאם לא הייתי עושה את המפנה הזה בחיי לכיוון המשפט, הייתי מוצא את עצמי ממשיך בתלם של עשייה במסגרת התקשורת. אולי הייתי הנדסאי, מנהל אחד הפרויקטים של משרד התקשורת, או משהו כזה. אבל שכשאני חושב על כך היום, זה נראה לי רחוק ולא מציאותי. מאז שאני נמצא בתוך התוואי הזה של המשפטים, אני לא יכול לומר שהיה עוד איזה שהוא דבר שהיה לידי ושרציתי אותו והחמצתי. לא היה דבר כזה".
לא יודעים עליי > "אני פריק של גאד*ג*'טים. מאז שעסקתי באלקטרוניקה אני לא יכול להתנתק מזה. אני רודף אחרי ההמצאות, האייפודים ומחשבי כף היד למיניהם. אני משופע בהם. יש לי כמעט את כל האייפודים ואני מאוד מתלהב מהדיווייסים האלה. את מחשב כף היד שלי, שהוא גם טלפון נייד וגם יומן אלקטרוני, והוא בעצם הכול מכול במכשיר אחד, רכשתי לאשתי בכלל. להבדיל ממני, היא ראתה בזה קללה ולא ברכה, ואמרה לי 'תחזיר אותי למכשיר הקודם'. הבנתי אותה. רק מי שאוהב דברים כאלה יכול למצוא את הזמן ללמוד איך לתפעל אותם באופן מלא, להשתלב וללכת איתם. היא רוצה דברים פשוטים, אז אני נשאר עם המכשיר המשוכלל בכיף".
בעוד 10 שנים > "אם הייתי אדם ציני הייתי אומר שאהיה עמוק באדמה, אבל אני מסתכל על משפחתי ומקווה שלא כך. אבי בן 92 ועדיין נמצא איתנו, ואביו הגיע לגיל 90, אז אני מקווה שזה סימן. בהנחה שאהיה בן החיים, אני מעריך שאמשיך לעשות את מה שאני עושה כעת, ללמד. אם לא יהיה מפנה בחיי לכיוון השפיטה אמשיך ללמד, כי ההוראה היא אחת מהאהבות הגדולות שלי. אני מעריך שהאהבה הזאת לא תפוג עם פרישתי לגמלאות מהאוניברסיטה".
רזומה > פרופ' עמנואל גרוס (60), נולד ברומניה ומתגורר בהרצליה. נשוי לדינה (עורכת-דין, בעלת משרד), אב לשניים וסב לארבעה * פרופ' מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ומלמד במקביל במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמכללת נתניה * מתמחה במשפט פלילי, דיני ראיות, סדר-דין פלילי וזכויות אדם * כיהן שנים רבות כנשיא בית-הדין הצבאי של פיקוד דרום. בין היתר, שפט את חיילי גבעתי בפרשה המכונה "גבעתי א'", שבמסגרתה נקבע שפקודה להפעיל אלימות לצורך ענישה היא בלתי חוקית בעליל.