כ מה טוב שאפשר לאשר דברים בדיעבד. בשנת 2000 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל, הגוף המפקח על מונופול הקרקעות הגדול של מדינת ישראל, את החלטה 874, החלטה גורפת שאפשרה החכרת קרקע רטרואקטיבית למחזיקים בקרקע שלא כחוק במגזר הערבי שעשו זאת לצורך בניית בית מגורים בלבד. התאריך הסופי אליו התייחסה ההחלטה היה מרץ 1985. בכך קבעה המועצה שכל בית מגורים שנבנה שלא כחוק לאחר מרץ 1985, לא יקבל אפשרות להטבה כזו ודינו להגיע לתביעה משפטית כנגד הפולש.
אלא מה, שב-2004 התקבלה בישיבת המועצה החלטה חדשה, החלטה 997, שעוסקת באותו הנושא. הפעם נקבע שכל מי שמחזיק במגרש במגזר הערבי ללא הסכם חכירה ובנה בו את ביתו עד למרץ 1995 יוכל לאשר את הבית באופן רטרואקטיבי. החלטה 997 ביטלה למעשה את החלטה 874 והכשירה את ביתו של כל מי שבנה שלא כחוק בין מרץ 1985 לבין מרץ 1995.
חבל הצלה
ובישיבת מועצת מקרקעי ישראל האחרונה, לפני כחודש, התקבלה החלטה חדשה, המאפשרת למי שמתגורר ביישוב שאינו מוגדר כיהודי ואשר מחזיק בקרקע עליה בנה את ביתו ללא שרכש או החכיר את המגרש מאת מינהל מקרקעי ישראל את היכולת להסדיר את ענייניו כעת, ולהחכיר את הקרקע רטרואקטיבית תמורת תשלום דמי ההיוון למשך 49 שנים, זאת בתנאי שלא הקים את ביתו בשטח לאחר ינואר 2000.
גם במקרה זה, כמו בהחלטה הקודמת, מספק המינהל "חבל הצלה" לכל מי שהספיק לבנות בטווח שבין החלטה 997, שדיברה כזכור על מרץ 1995 כדד-ליין אחרון בהחלט, לבין זו הנוכחית, המאריכה כעת את האישור גם לבנייה שהתבצעה עד לינואר 2000. בכך, שוב פורש המינהל את חסותו על מפירי חוק חדשים. ולא זו בלבד, אלא שמועצת מקרקעי ישראל אף מעניקה בהחלטתה האחרונה לאותם מחזיקים בקרקעות את הזכות לממש את ההצעה שלה בדבר חכירת הקרקע כחוק על פני טווח של לא פחות מעשר שנים, עד לסוף שנת 2018.
תמריצים לפולשים
עורכת הדין רויטל ברילינשטיין, מהאגודה לצדק חלוקתי, טוענת שהבעיה נעוצה בכך שליישובים הערביים ההולכים וגדלים אין הקצאת קרקעות שוטפת, וזאת לצד גידול בצרכי האוכלוסייה באותם היישובים. המדינה לטענתה אדישה למתרחש ביישובים הללו, אין אכיפה של חוקי הבנייה והתכנון, והתוצאה היא המשך מגמת הזליגה של פולשים כהגדרתה כל העת, ללא יכולת להתמודד עימם. לדבריה, המדינה שאיננה מבצעת את תפקידה בתחום חלוקת קרקעות ובתחום אכיפת החוק, בסופו של דבר מוצאת עצמה באופן אבסורדי מעניקה תמריצים לאותם פולשים.
"הרחבת היישובים הערביים היא הכרחית, אך השיטה בה נוקטת המדינה היא שיטת חלם. את התמריץ יש לתת למי שרוצה לבנות עכשיו כחוק, ולא למי שפלש לשטח פתוח לפני כך וכך שנים", אומרת ברילינשטיין. לדבריה, בפועל, מה שקורה זה שהמדינה נגררת ולא שולטת במתרחש והעובדות בשטח הן שמכתיבות את המדיניות ואת תשריטי המפות העתידיות, ולא להפך.
לכאורה, המינהל מנסה בכל ההחלטות הללו להסדיר את עניין הבנייה הבלתי חוקית בכפרים הצפופים מזה עשרות בשנים ולנסות וליצור סדר וארגון בתוך האנדרלמוסיה השוררת בכפרים הערביים. הבעיה היא, שמדובר כמובן על 'ביצה ותרנגולת': העובדה שבכל החלטה כזו זז מד הזמן המאפשר פלישה יוצרת תמריץ להמשך התופעה בעתיד.
גם המינהל, באמצעות מועצת מקרקעי ישראל, מודה בעצמו בדבריי ההסבר המתלווים להחלטת המועצה האחרונה שההחלטות הקודמות שהתקבלו לא עמדו בציפיות, תוך שהוא מציין את הקשיים ביישום אותן החלטות. בישיבתה האחרונה, בה נדונה הארכת התוקף למי שהקים בית עד ינואר 2000, מציינת מועצת מקרקעי ישראל שההחלטה הקודמת שעסקה בנושא, החלטה 997, הניבה 43 בקשות בלבד לקבלת היתר על פני פרק הזמן שבין שנת 2004 בה התקבלה ההחלטה ועד לתום פרק שהתאפשר לביצוע בסוף שנת 2006.
למרות זאת, בפועל ממשיך המינהל באותה השיטה ומקבל החלטה ברוח דומה אחת לכמה שנים.
גבי וייסמן, הממונה על מחוז הצפון במנהל מקרקעי ישראל, מבהיר שמבחינת המינהל מדובר במחזיקים בקרקע ובוודאי שלא בפולשים בנוסח הפולשים במתחמים השונים בתל אביב, למשל. לדבריו, בשום אופן לא מדובר בפלישות חדשות, מאחר וכאלה אם מתרחשות מטופלות בלי פשרות.
אותם מחזיקים ותיקים, טוען וייסמן, מורכבים מסיפורים שונים בתכלית וביניהם פליטים מ-48' ונפקדים אחרים שהקימו בתים בכפרים בהם השתקעו כבר לפני עשרות שנים. לדבריו, בין המחזיקים בקרקע ישנם גם כאלו המחזיקים בקושאן תורכי, המעיד על כך שהקרקע בבעלות משפחתם עוד מימי השלטון העות'מאני בארץ ישראל, או שבנו את בתיהם על שטחים שסומנו כמטרוקות עוד מימי המנדט הבריטי. וייסמן מציין כי על פי חוקי מדינת ישראל הם חייבים בחכירת השטח מידי המינהל גם במקרים מסוג זה, ולכן צריך לגלות רגישות והבנה לסיטואציה ולא להתייחס לאותם אזרחים ערבים כפולשים.
וייסמן מציין שבית המשפט לעולם לא ייתן צו להריסת בית מגורים קיים בתחומי יישוב ערבי מוגדר ולא משנה היכן בכפר ממוקם הבית, ולכן דחפורים אינם מן העניין בסוגיה זו.
איך אתה מסביר את העובדה שבין 2004 ל-2006 פנו בסך הכל 43 משפחות ערביות למינהל במטרה להסדיר את עניין החכירה?
וייסמן: "אמנם מדובר במספרים נמוכים, אבל כשמשפחה מסוימת זקוקה להרחבת השטח למגורים אז אנו יכולים לראות שפתאום היא כן מופיעים בפנינו ודורשת פתרון, אם כי לא במספרים אותם היינו מעוניינים לראות".
בכל מקרה, מציין וייסמן, יש לזכור שמדובר באוכלוסייה בעלת מנטאליות של חשדנות, המוקפת במנהיגות מקומית וארצית ממגוון סוגים, הכוללת גם כאלה שלא מעודדים שיתוף פעולה עם רשויות ולעיתים מעדיפים סיסמאות בנוסח "האדמה שלנו". כמו כן, מציין וייסמן, ישנה בעיה רצינית של חוסר מודעות והבנה בקרב אותו ציבור להצעות של המינהל.
עשר שנים קדימה
לאור זאת, הוא מוסיף, פרסם המינהל את החלטתו החדשה בעיתון הנפוץ קול-אל-עארב והוא אמור לצאת במסע פרסום אגרסיבי בכל כלי תקשורת אפשרי, כשהקריאה לאזרחים הערבים המחזיקים בקרקעות מסוג זה תהיה: "בואו ממשו את זכויותיכם על הקרקע כחוק".
וייסמן מוסיף שגם ההחלטה האחרונה, המאפשרת יישום החכירה עד לטווח של עשר שנים קדימה נובעת מההכרה שמדובר באוכלוסייה שההתייחסות בה למונח "זמן" שונה בתכלית ממה שאנו רגילים אליו. לדבריו, בעבר האשימו גורמים מן המגזר את אחוז המימוש הנמוך בפרק הזמן הקצר שניתן להם לצורך כך. החלטה 997 למשל, שהתקבלה ב-2004, אפשרה מימוש עד סוף 2006, "ולכן הפעם הלכנו לקראת האוכלוסייה באופן משמעותי וקבענו תאריך יעד של עשר שנים קדימה, כדי שאיש לא יוכל לומר שלא הספיק".
איך מסתדרת טענת המינהל שמדובר על מחזיקים ותיקים מ-48' עם החלת התקנות גם לבנייה לא חוקית שנעשתה עד לתאריך 1.1.2000?
וייסמן: "באופן מטפורי, אני מאמין באמרה לפיה צעיר ערבי שרכש אבנים לבניית ביתו, ישתמש בהן נגדנו אם לא נאפשר לו לבנות בית. אנחנו מתחשבים בתהליכים הטבעיים שחלו במשפחה הערבית שהולכת וגדלה עם השנים, ולכן מאפשרים באופן מדורג את הרחבת היכולת לממש כחוק את החזקה עד לשנת 2000. אנו לא רואים בזה סוג של פרס, או עידוד פלישה. צריך לזכור שלעיתים מדובר במגרש בעל בעלויות משותפות, וכן שהרשויות שאמורות לאכוף חריגות בנייה בה בעת שהן מתרחשות לא עושות זאת, וגם לא תמיד עושות את תפקידן המחייב תכנון, כך שגם מי שרוצה לבנות כחוק לא יכול בשל היעדר תוכניות. בינתיים, אותו תושב מקים משפחה וזקוק לקורת גג. לכן, המינהל בבואו למצוא פיתרון מתמודד עם כל הסוגיות הללו גם יחד וצריך להגיע לפשרות ריאליות".
"זה לוקח זמן"
האדריכל ומתכנן הערים החיפאי אדיב דאוד, שכיהן בעבר כמהנדס העיר נצרת ומשמש כיועץ לכנסת בתחום התכנון והבנייה במגזר הערבי, אומר שעיקר הבעיה בגינה מעטים בלבד מממשים את הצעות המינהל נעוצה בזה שהבעלות על הקרקע במקרים רבים היא משותפת. לדבריו, כאשר חלקת אדמה מתחלקת בין משפחה ערבית, שחלק מבניה אוחזים בה וחלק אחר נפקד מסיבות היסטוריות, אזי הנכונות של בן המשפחה האוחז בקרקע גם בשם קרוב משפחתו הנפקד, להיות "שותף" בקרקע עם המינהל, אשר על פי החוק הינו אמון על נכסי הנפקדים, נמוכה מלכתחילה.
אותו אזרח ערבי יבנה את ביתו על החלק היחסי שלו, ויותיר את יתר החלקים האחרים פנויים, ובוודאי שאין לו אינטרס או אפילו היכולת לבוא בדברים עם המינהל בדבר הסדרת העניין הקשור לביתו שלו, מאחר ואותו הבית הוא רק חלק מאותה חלקה משפחתית. לכן במקרים כאלה, מעדיפים התושבים להתעלם מהבעיה.
הוא מוסיף, שאת בעיית המודעות וההבנה של התושבים הותיקים הנוטים לחשדנות, מנסים כיום גורמים משכילים צעירים להפיג, "אך זה לוקח זמן". כמו כן, הוא מדגיש את בעיית העדר הכסף הנזיל אצל המשפחה הערבית הממוצעת, שמונע ממנה את היכולת לשלם אלפי שקלים למינהל.
עורכת הדין סוהאד בשארה, מנהלת פרויקט זכויות קרקע ותכנון מטעם תנועת עדאלה, מציינת שהחלטת מינהל מקרקעי ישראל היא חיובית, אך מדובר בלא יותר מכיבוי שריפות, מאחר והמחסור בקרקעות למגורים בקרב האוכלוסייה הערבית הוא הרבה יותר חמור מאשר להסתפק בלבוא ולהכשיר כעת רטרואקטיבית את מה שכבר נבנה בעבר.
את עניין הבעלות המשותפת בקרקע, העשויה למנוע ממחזיקים לגשת למינהל, טוענת סוהאד ניתן לפתור באמצעות הסדרי איחוד וחלוקה, שהם הפתרון המעשי לסיטואציה מעין זו. באופן כללי, היא אומרת, בין האזרח הערבי לרשויות ולמינהל קיימת מערכת היסטורית של אי אמון בת עשרות שנים, "ולכן הציפייה לשינוי היחס של האזרח הערבי כלפי מוסדות ממשלתיים בהם המינהל במחי החלטה חיובית אחת היא ציפייה מוגזמת". *
raviv-k@globes.co.il