הצליח להם, וזה משמח גם מסויג אואזיס כמוני. הלוואי ויכולתי לתת מחמאות דומות לאלבומים האחרונים והכה מאכזבים של להקות גיטרות אהובות עליי בהרבה, הוורב וקינגז אוף ליאון, אבל דווקא אואזיס הרוויחו ביושר אמפתיה שלא ניתנה להם זה שנים. אלבומם החדש והשביעי הוא הטוב שלהם מאז השני שיצא לפני 13 שנה. הוא רחוק מלהיות נשגב, שלם או סוחף, אבל יש בו משהו שאואזיס איבדו לפני שנים ושסוף סוף, ואחרי שכל תקליט חדש שלהם לווה בהבטחות שיווקיות כוזבות על שיבה לכושר, באמת נמצא במוזיקה עצמה ולא במסביב.
בקנה מידה אואזיסי מדובר באלבום כמעט צנוע. נטול גרנדיוזיות הקוקאין החלולה והמעצבנת שנדבקו אליה לאורך שנים ושאופיינית לאמני רוק שבעים מעצמם, משועממים וממחזרים, שמנסים לפצות על דלות הכתיבה באינספור ערוצי הקלטה שאין בהם כלום מלבד סיליקון אמנותי נפוח, תפל ומאוד לא אמין. זו עדיין אואזיס של שירים שעולמם מצטמצם להשפעות ביטלסיות מיד שלישית ורביעית, של טקסטים אגביים עד מופרכים ושל דבקות כמעט דתית באותו קו אסתטי שהפך אותם ללהקת הפאב-רוק הבריטית המצליחה של כל הזמנים במולדתם. אבל, שומו שמיים, בכמה שירים פה אפשר לאתר השראה, ורגש, ותשוקה, ואפילו איזו תאוות יצירה שכבר היה נדמה שנסתלקה ממפעלם של האחים גאלאגר.
נואל, הגיטריסט והמנהיג, היה נדיב הפעם וכלל שירים של כמעט כל החברים מלבד זאק סטארקי המתופף, כן, כן, בנו של רינגו. השירים של נואל עצמו הם הטובים שכתב זה שנים, אבל הדבר הכי יפה כאן שייך דווקא לאחיו הסולן ליאם. מי שקרא לבנו על שם ג'ון לנון, כתב את אחת מבלדות החיקוי ללנון הכי מוצלחות עד כה בפופ. ב"I'm out of time" הוא גם שתל דגימת קול מראיון שנתן לנון, גם גנב מהלך פסנתר ב"מיום בחיים של הביטלס", וגם הלחין ומגיש לחן שהיה משתלב בטבעיות ב"אימג'ן" או "מיינד גיימס" של לנון המנוח.
האלבום הזה אינו מהווה ולו צעד מזערי קדימה עבור הפופ או הרוק בכללותם, אבל הוא זינוק אדיר של אואזיס וסוג של שיבה לחיים עבורם. ההאזנות לארבעת אלבומיהם הקודמים היו חוויות מטרחנות במפגשים מתסכלים עם מוזיקאים שמרוב התאהבות בעצמם כמעט ושכחו את האהבה למוזיקה. מסתבר שלא איבדו אותה לגמרי, ושגם אם לא ממש מוכרחים לשלם עבור השירים האלו ולהפוך אותם לפסקול החיים, קשה שלא להעריך חבורה לא צעירה שחוזרת משממה של עשור ויותר בתחייה יצירתית. וכן, "I'm out of time" גנוב ומחקה וכל זה, והוא להיט פופ מקסים שייכנס בצדק למעגל הטחינות הבלתי פוסקות של תחנות פופ ברחבי העולם. *
גלגול נשמה
האלבום של רפאל סאדיק הוא הצדעה ללהיטי הנשמה העילאיים משנות ה-60
כמו אואזיס לביטלס, כך אלבומו השלישי של רפאל סאדיק למארווין גאי ולסמוקי רובינסון. זו הצדעה ללהיטי הנשמה העילאיים שיוצרו בחברת התקליטים מוטאון בשנות ה-60. ולמרות שלפרקים ההשפעות שקופות מדי, זה אחד מאלבומי הסול המהנים ומתגמלים של השנים האחרונות. סאדיק, 42, ששמו מלידה וויגינס, הנהיג לפני 20 שנה את שלישיית הפופ המאוד מצליחה "טוני, טוני, טון". אחריה, לפני ובמהלך העבודה על שני תקליטיו הקודמים, סאדיק הקים את הסופרגרופ קצרת המועד "לוסי פרל", והפיק לכוכבי סול מודרניים כמו TLC, ד'אנג'לו ומייסי גריי.
הסאונד, הגישה, הערכים והמוקפדות הצלילית המושלמת של מוטאון טבועים בסאדיק מינקות, כפי שהינם אצל כמעט כל יוצרי המוזיקה השחורה האמריקנית ורבים-רבים מעמיתיהם הלבנים. הבעיה היחידה שעומדת בין הדורות החדשים לבין הקלאסיקות של מוטאון נובעת כמובן מאיכויות המילים ובעיקר הלחנים ההם. היום, וזו ממש לא אמירה נוסטלגית עיוורת מציאות אלא עובדה שניתנת להוכחות מתמטיות, כבר לא כותבים מנגינות כה עשירות בחומר וברוח כמותם.
בלחן של להיט מוטאון של הסופרימז או הטמפטיישנז או סטיבי וונדר שמתארח כאן או הפור-טופס שסולנם האדיר ליווי סטאבס נפטר בדיוק לפני שבוע, הייתה תנועה מלודית פי שלושה וארבעה יותר מלאה באינפורמציה, מרתקת ונועזת, משיש בלהיטים של שנות ה-80 עד ה-2000. זו לא בעיה פרטית של סאדיק, ולזכותו יאמר שלפחות שני שירים פה, "love that girl" ו"big easy" לבטח יכלו לעבור את מבחן ישיבות ההאזנה והביקורת השבועיות בפס הייצור הכה נוקשה שהנהיג ברי גורדי בחברה הדטרויטית האגדית שלו.
היכן שסאדיק לא מתרומם מלודית לגבהים של אבותיו הרוחניים, בדיוק כמו שלא יכול איש מכותבי הפופ העכשוויים, הוא לפחות מפצה בשפע מקסים של רעיונות ומחוות שמחלקים את אלבומו לשניים. חצי מהשירים מצעידים לחושניות הקלילה של מארווין גיי הצעיר, והחצי השני לחמיצות המתוקה של אחד מגדולי כותבי השירים של מוטאון, סמוקי רובינסון, האיש שחתום, בין השאר, על "my girl" ו"reach out I'll be there" ו"just my imagination" .
סאדיק ברוך הכישרונות ברא מחווה מלבבת לאחת התקופות הכי יפות וחשובות בפופ. רק מרחק הזמן יעיד האם תהיה לשיריו החדשים אותה עמידות של קלאסיקות מוטאון הישנות. אני נוטה לחשוש שלא, ושרק שני השירים המצוינים למעלה יישרדו כל הדרך אל הנצח. משום כך גם הציון המעט נמוך של שמונה. בכל אופן, כל מי שאוהב סול, הן במקורותיו משנות ה-50 וה-60 והן בתצורותיו היותר מאוחרות, חייב לעצמו לפחות את ההאזנה הראשונית והכה כייפית, לשירים החדשים האלו. *