הבית > אור סגלגל-ורדרד של שקיעה סתווית אופף את המרפסת בפנטהאוז הרמת-אביבי של דניאלה וששי גז. קרני אור קלושות-בודדות, שמסרבות לתת ליום להיגמר, חודרות מבעד לוויטרינה ומלטפות את ספות הבד הלבנות בחדר הטלוויזיה שצמוד למרפסת ("שם אני הכי אוהב לרבוץ", אומר בעל הבית) ואת השיש הלבן והבוהק במטבח האלגנטי שבצד השני.
הדירה מעוצבת בטוב טעם ובאלגנטיות. ספות עור חומות ניצבות בדיוק מול ארון עץ כבד מלא במשקאות חריפים, ספת בד גדולה בהירה שוברת את הכהות המאיימת להשתלט, והרצפה הלבנה המנצנצת נותנת את הטאץ' הסופי. הבית דומם. השקט כמעט ומאיים להשתלט, אבל לא לזמן רב. "היי אבא", נשמעת פתאום קריאה מכיוון המטבח כשבתו הבכורה של גז, הילי, לוקחת משהו מהמקרר. הבת הקטנה, שירי, לא מאחרת להצטרף וגם דניאלה, אשתו, מופיעה מאחד החדרים של הבית, מדברת מעט עם הבנות, ושולחת חיוך לעבר בעלה. האווירה המשפחתית הנעימה כמעט משכיחה את העובדה שאצל עורך-הדין העסוק העבודה הייתה במקום הראשון כל חייו.
הורות ועריכת-דין > "אצלי העבודה הייתה ועודנה במקום הראשון בחיים. זה ברור שזה על חשבון המשפחה ושאר הדברים. מי שיגיד אחרת משקר. אי אפשר להיות אבא טוב באמת ועורך-דין טוב. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו מעניקים זמן איכות למשפחה ולילדים, אבל אלו רגשי אשמה שמדברים מגרוננו. העבודה כל היום וכל הלילה באה על חשבון הילדות שלי, וגם לא הייתי צריך הייתי לחכות הרבה כדי שהן יגידו לי את זה. אי אפשר להיות עורך-דין מצוין וגם בעל ואבא מצויין".
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בישראל וגדלתי במשפחה דתית בשכונת פרדס כץ. אני הילד השלישי מתוך שבעה ילדים, 4 בנים ו-3 בנות. אבי היה פוליטורצ'יק, סוג של נגר, ואמי עקרת-בית. מבחינה כלכלית היינו משפחה דלה. לא היו לנו אמצעים כלכליים, בדומה לכל מי שגדל באותה סביבה. כילד הייתי פרא אדם. למדתי בבית-ספר דתי ודי מרדתי. תמיד הייתי הילד ששואל את כל השאלות הקשות.
"כשלמדנו על עקדת יצחק שאלתי את המורה מה כל-כך מיוחד באבא שמוכן להרוג את הבן שלו. אמרתי: 'איזו גבורה זו? תהיה גבר ותהרוג את עצמך, מה אתה הורג את הילד שלך', אז נזפו בי והעמידו אותי בפינה. גם עם משפט שלמה הייתה לי בעיה. אמרתי 'מה מיוחד במשפט שלמה? מה, האימא השנייה הייתה מסכימה שכן יחתכו את הילד?'. זה לא נשמע לי סביר. הייתי ילד חשדן שמעלה קושיות כל הזמן. עד כיתה ח' למדתי בבית-הספר הדתי, ומכיתה ט' למדתי בתיכון הגבעה. תמיד הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, המצטיין, אבל גם הכי מופרע. בלימודים לא הייתה בעיה, אבל בהתנהגות לא הלכתי בתלם. הייתי שובב מאוד.
"ואיך נהייתי עורך-דין? השכונה שגדלתי בה היתה פראית. כל הזמן היו הולכים מכות בפרדס כץ. אני לא הייתי הכי חזק וידעתי שבמכות לא אוכל לנצח, אז פיתחתי מיומנות של איך להימנע מקטטה. כך התחלתי עם הסניגוריה הראשונה שלי. במקום ללכת מכות הסברתי לילדים למה הם לא צריכים ללכת מכות איתי. רוב הילדים היו חזקים ממני, אז אמרתי בוא נתחיל עם השכנועים. הייתי ילד שונה, ולוול'ה כזה. כבר כילד כינו אותי העורך-דין וחלק קראו לי פרופסור, כי כולם דיברו בידיים ואני כל הזמן רק הייתי מסביר, מתפלפל ומתפלסף. ככה התפתחה הסניגוריה ההתחלתית שלי".
המשפט הראשון > "בגיל 18 התגייסתי. שירתי כמשק משמעת בקריה, ושם היה המשפט הראשון שלי, שבו ייצגתי את עצמי ויצאתי זכאי. זה היה ביום הראשון שלי בצבא. ב-18:00 כשהגעתי לבסיס מהבקו"ם, אמר לי סמל 'חייל, קח את הקיטבג שלך ורוץ סביב הבניין'. עניתי לו 'לא. אם בא לך לרוץ תרוץ, לי לא בא לרוץ'. הוא העלה אותי למשפט בפני המב"ס, על סירוב פקודה. הייתי חייל 5 ימים, והסברתי למה הוא לא יכול להגיד לי לרוץ ולהיפך. בסוף, במקום לשפוט אותי, המב"ס הסביר לי מה זה צבא ומה זאת היררכיה.
"אחרי שיצאתי זכאי כולם בצבא ידעו שאני ה'סניגור'. גם בצבא הייתי אחד כזה שכל הזמן מסביר ומדבר. לכל אורך החיים הייתי סניגור. היה ברור והכי טבעי שזה מה שאהיה. כשנרשמתי ללימודים לא הייתה לי בכלל התלבטות. מגיל שעמדתי על דעתי ידעתי שאהיה סניגור. לא עורך-דין, סניגור".
פתיחת המשרד > "סיימתי את הסטאז' ומיד פתחתי משרד. לא הייתי שכיר יום אחד. הייתי מתמחה מאוד שחצן. עשיתי הרבה רושם. בסטאז' אמרתי במזנון של בית המשפט לכל הפליליסטים שאני אצליח, שאני אפתח משרד תוך חודש, אז לא הייתה לי ברירה. פתאום אני מוצא את עצמי פותח משרד, בלי כסף ובלי לקוח אחד. לא היה לי כסף לשלם חצי חודש שכירות למשרד, אבל מיד על ההתחלה הכול זרם לי. למחרת נכנס הלקוח הראשון, לא יודע מאיפה, פשוט מזל. באותו רגע הבנתי שאני צריך למתג את עצמי גבוה כדי שימשיכו לבוא לקוחות. ביררתי כמה שכר-טרחה לוקחים עורכי-דין מובילים ושילשתי את המחיר".
ליטיגציה > "זה השיא של המקצוע. בשביל זה רציתי ללכת לתחום הפלילי. כילד לא ראיתי את עצמי חותם על חוזים או עסקאות. זה נראה לי מקצוע אחר. בכל מה שקשור למשפטים נראה לי שיש עורך-דין פלילי וכל השאר זה סוג של מקצוע שצריכים לקרוא לו בשם אחר, לא עורך-דין. כל תחום אחר בעיניי, בייחוד כאלה שהם נטולי ליטיגציה, נראים לי כמו מנתח שלא הולך לחדר ניתוח. הליטיגציה זה הכול. שיא השיאים במקצוע זה ההופעה, הדרמה. הסניגורים הם מפיקים ושחקנים מתוסכלים. אני מאוד אוהב להופיע. אני לא מתרגש ולא מתפתל. גם בדיון הראשון שלי בבית המשפט לא התרגשתי. הרגשתי שזה טבעי מבחינתי. זה מה שעשיתי כל החיים, רק ברחוב".
עריפת ראשים > "אין במדינה ציד מכוון של אישי ציבור, הפרקליטות שלנו מאוד ישרה והשופטים שלנו הם מהישרים ומהטובים בעולם. אבל בכל-זאת, מבחינה סטטיסטית, אנחנו כן רואים ציד של בכירים. אני לא חושב שיש רדיפה פוליטית, אבל בפועל זאת מדינה שאוכלת ועורפת את ראשי מנהיגיה. אני לא זוכר מנהיג אחד שגמר פה טוב, בלי שלכל הפחות שמו הטוב יפגע. איך זה קורה? הבעיה היא שהיום המנגנון הפלילי מופעל פה יותר מדי. אנחנו לא מדינה מושחתת כמו שזה נראה. המשטרה פשוט מפעילה את המנגנון הפלילי יתר על המידה ובמקרים רבים ללא צורך.
"ישנם הרבה דברים שנכנסו לזירה הפלילית ובכלל לא היו צריכים להיחקר. המשטרה שלנו יותר מדי נלהבת. אף אחד לא יושב בבית ואומר 'בוא נרדוף אותו או אותו פוליטית', אבל יש חקירות שהמשטרה נכנסת בהן לעוצמה ולהתלהבות לא מוצדקים גם בלי שהיא תרצה. מי שחוקר ראש ממשלה לדוגמה, יודע שזו לא חקירה רגילה. נכון שדינו כדין אחרים, אבל דווקא בגלל שהוא ראש ממשלה וכבר פתחו בחקירה אז עכשיו צריך להוכיח בוודאות שהוא עשה את מה שחושדים שהוא עשה.
מצפון נקי > "אני טבעתי את הביטוי 'המצפון שלי נקי כי אני לא משתמש בו'. אף פעם לא השתמשתי במצפון. תמיד שואלים אותי 'איך אתה מסוגל להגן על זה ועל זה', והתשובה שלי מאוד פשוטה. לסניגור יש פיצול אישיות: מצד אחד הוא עורך-דין פלילי ומצד שני הוא אזרח טוב. הדילמה בין השניים היא דילמה קשה, אבל רק אחד מהם מופעל בכל זמן נתון.
"כשפונים אליי לייעוץ ולייצוג פונים לעורך-הדין שבי, לא פונים אליי כאזרח. אני מחזיק שני כובעים, ואני מחליף אותם מהר. מי שאין לו את יכולת החלפת הכובעים המהירה הזו ואת פיצול האישיות, לא יכול להיות סניגור. קורה לי הרבה שמדווחים בחדשות על מקרה פלילי שמזעזע אותי, ואחרי כמה דקות אני מקבל את החשוד כלקוח, ומפסיק מיד להזדעזע. זה מבנה נפשי כזה, שלא יודע אם הוא היה בתוכי תמיד, התרגלתי אליו או בניתי אותו, אבל יש לי אותו. כשאני מטפל במשהו, אני רק סניגור, ואין לי בכלל שאלות ודילמות מוסריות.
"אני אף פעם לא אשאל את הלקוח שאלות שנוגעות למוסר. אני לא שואל את הלקוח מה הוא עשה או מה קרה באמת. אני שואל אותו מה מייחסים לו, ומה הוא טען במשטרה. לעורך-דין פלילי אין את הפררוגטיבה לשאול מה קרה באמת. הגישה שלי היא לא לדעת מה קרה באמת. אני שואל את השאלות המתבקשות כדי לייצג את הלקוח בדרך הטובה ביותר. כך הלקוח מרגיש יותר בטוח, ואני לא מתמודד עם שאלות של מצפון. לפעמים אני צריך לשאול שאלות קשות, אבל אני שואל אותן בצורה כזאת שתמיד נשאר עוד פתח להכחשה. למרות שאני מקצוען, אני מעדיף לחשוב שהלקוח שלי לא עשה את מה שמיוחס לו.
ספורט > "כל החיים שמרתי על כושר. אני רואה אנשים שמשקיעים במכונית שלהם יותר מאשר בגופם, ואני חושב שזאת טעות. בגוף צריך להשקיע זמן ומאמץ. אני תמיד עשיתי ספורט. עסקתי בשחייה, אחר-כך ריצה ועכשיו אני עושה הליכות ומתאמן במכון כושר. אני הולך בפארק או בים, או על הליכון בחדר כושר, ונוסף לזה עובד על השרירים, עושה משקולות, אירובי ויוגה".
הצגות ומוזיקה > "אין לי הרבה זמן פנוי לחברה ולעיסוק בתחביבים, ובכל זאת אני משתדל לעסוק בדברים שאני אוהב, בעיקר בצפייה בהצגות ובהאזנה למוזיקה. אני אוהב מאוד הצגות. אני מנוי על הקאמרי ורואה את כל ההצגות שלהם. האהבה למוזיקה החלה אצלי בילדות. אבי היה פייטן, וכילד למדתי את הפיוטים שלו. אמי גם מאוד אהבה לשיר, והרדיו היה דלוק כל הזמן בבית. ככה כל המשפחה פיתחה חוש ואהבה למוזיקה. כולנו יודעים לשיר. כשהייתי ילד שרתי במקהלה. היינו מופיעים במסיבות בר-מצווה, בחתונות ובהלוויות. הייתי אחד הסולנים. זה השפיע עלי. המוזיקה חלחלה בתוכי. אני אוהב לשמוע את כל הסגנונות שישנם. אני מאזין למוזיקה קלסית, מוזיקה ערבית, חזנות, דיסקו, פופ מודרני, רוק, וכל מה שיש".
קריאה > "אני אוהב לקרוא, בעיקר ביוגרפיות של מנהיגים ואנשים מוכרים. עכשיו קראתי את הביוגרפיה של סטאלין. אני קורא גם דברי הגות ותורה. אני קורא את פרשת השבוע כל שבוע, כמו הדתיים, כי אני נהנה לקרוא את זה. אני אוהב לקרוא גם ספרים על הפילוסופיה היהודית וספרי אמנות ושירה".
טלוויזיה > "התיקים שלי מרתקים יותר מכל תוכנית טלוויזיה שאני רואה. לכן, אין לי עניין לראות סרט פשע ומתח. מה שאני כן רואה הרבה זה חדשות, ואני גם מכור לסרטי טבע ולערוץ ההיסטוריה. אני אוהב לראות סרטים על חיות. אני לוקח למציאות הרבה דברים ממה שאני רואה בטבע. אני משליך ולומד מההתנהגויות של החיות על ההתנהגות של בני-אדם".
אלמלא הייתי עורך-דין > "הייתי חוקר מקרא, או ארכיאולוג או מדען. אלו תחומים שמעניינים אותי. כילד רציתי להיות מדען ולהמציא תרופות למחלות סופניות. שאלתי את עצמי פעם מה יכתבו על הקבר שלי, שהוצאתי את כל הרוצחים והעבריינים מהכלא? מדען משאיר משהו שונה, חיובי יותר. אבי המנוח מאוד אהב את המדע. בעיניו, מי שהמציא את האנטיביוטיקה הציל עולם מלא. כשהייתי ילד קטן, לפני שחלמתי להיות עורך-דין, בין-לבין, חשבתי אולי להיות חוקר מחלות".
לא יודעים עליי > "לא דיברתי עד גיל שלוש. אימי תמיד אומרת שלא הוצאתי מילה עד גיל שלוש, ובגיל שלוש בלעתי ציפור, ומאז לא סתמתי את הפה".
בעוד 10 שנים > "אעשה בדיוק מה שאני עושה היום. אני כל-כך אוהב את מה שאני עושה שלפעמים אני מתפלא שמשלמים לי כסף כדי לעשות את עבודתי. אני מעריך את מה שיש לי, ואומר איזו מתנת אל זו. אני לא מעוניין להיות שופט כמו אחרים, פוליטיקה זה לא בשבילי, למרות שניסו לדבר איתי על זה. פשוט טוב לי איפה שאני. אני קם כל בוקר ואומר לאלוהים 'שמור את מה שקיים'. אני לא רוצה עוד ולא רוצה יותר, רק לשמור את מה שיש לי".
רזומה > עו"ד ששי גז (54), גדל בבני-ברק ומתגורר בתל-אביב. נשוי לדניאלה (היועצת המשפטית של עיריית קריית-אונו) ואב לשתי בנות, הילי ושירי * מהסניגורים הבולטים והמפורסמים בישראל ואחד מעורכי-הדין של משפחות הפשע בארץ * בין היתר, ייצג את חנן גולדבלט, את הפסיכולוג המתחזה אלי פלח ואת החייל שוקי בסו (שירה באביו). נמנה היום עם צוות ההגנה של יצחק אברג'יל, המועמד להסגרה לארה"ב * כתב את הספר "המשפט הפלילי", יחד עם העיתונאי משה רונן.