לאחר היעדרות בת שמונה שנים, שב אלינו ברק מרשל ביצירה חדשה בת שעה, שהופקה על-ידי מרכז סוזן דלל ועליה עבד עם עשרת הרקדנים במשך שישה שבועות בלבד. הפעם מקורות ההשראה שלו מגוונים: סיפורים והביוגרפיה של הסופר הפולני בן זמננו ברונו שולץ, המחזה "המשרתות" מאת ז'אן ז'נה, והסרט "גוסטפורד פארק" של רוברט אלטמן. מקור שם המופע, על-פי מרשל, הוא במילה האנגלית monger: אדם שצריך למכור משהו כדי לשרוד ועיסוקה בפשרות שאנו נאלצים לעשות מול מנגנונים של היררכיה ושליטה. הרקדנים הם קבוצת משרתים החיים במרתף ומשרתים גבירה יהירה ושנואה.
פס-הקול נהדר: עירוב מוצלח של מקורות שונים - חצ'טוריאן, הנדל, שי בן צור, בלקאן ביט בוקס וטאראף דה היידוקס (ומשולבות בו גם פרסומות רדיו לבשר כשר ולמנישביץ). שפת התנועה הייחודית של מרשל מורכבת מעירוב מוצלח של מחול עכשווי עם אלמנטים הלקוחים ממחול חסידי, תימני, ערבי ועוד, ובין קטעי התנועה, המרתקים בדרך-כלל, שלובות תמונות תיאטרליות מלאות הומור והמצאה. הכל מבוצע היטב על-ידי רקדנים שמעבר ליכולותיהם התנועתיות, לאישיותם יש מקום וביטוי ביצירה, ממש כמו דמויות בתיאטרון. כל הרקדנים טובים, אך בולט במיוחד בערב הזה יואב גרינברג, שפניו הדרמטיות ויכולותיו התיאטרליות התאימו מאוד לאופי המופע.
יש להתעכב רגע על שפת התנועה של מרשל והעולם ה"יהודי" שהוא מציג. מהי אותה האיכות הנחשבת ליהודית, לאותנטית, לשורשית? קשה להגדיר. אם זה שימוש במוזיקה בעלת גוון כלייזמרי, אם זה שימוש בתנועה שיש בה אלמנטים יהודיים מריקודי חסידים ועד צעד תימני. בעברו רקד מרשל בלהקת ענבל (עמה הוא מעלה בימים אלה עבודה ישנה שלו - "דודה לאה") וכעת הוא מצליח ליצור מחול עכשווי, קיצבי, תיאטרלי בשפה שאפשר בקלות להגדירה כ"ישראלית" מאחר שיש בה מהכל, סלט של תרבויות שנרקח בכישרון רב.
אחד הרגעים הטובים (מני רבים) הוא קטע לקבוצת נשים, הרוקדות מול הגברים. התנועה משלבת חן, תשוקה, כוח, ורקומים בתוכה ניואנסים שבינו לבינה.
אולם במופע לא קיימת אחידות ביצועית, מה שנובע ודאי מהזמן הקצר (והתמוה) שהוקדש מצד מרשל לעבודה עם הרקדנים. לאחר מחצית המופע באה נפילה מסוימת באנרגיה ובמתח, אך היא מתפוגגת במהרה על-ידי העמדות תיאטרליות מפתיעות ומצחיקות, והסיפור ממשיך בקסם, רגש וחן רב. *