מישקה בן-דוד, 56, היה מבכירי המוסד. השתתף בשנת 1997 בניסיון ההתנקשות הכושל בח'אלד משעל, והוא זה שמסר לירדנים את סם הנגד שהציל את חייו של בכיר החמאס. בעל תואר שני בספרות השוואתית מאוניברסיטת וויסקונסין. בשנת 1989 קיבל תואר דוקטור בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו הראשון ("חיילים שמחים") יצא בשנת 1982. מאז כתב עוד תשעה רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספר עיון. נשוי לשינה, מטפלת ברפואה סינית, ואב לשלושה. גר במושב רמת-רזיאל. ספרו החדש, "אהבה אסורה בפטרבורג", ראה אור בהוצאת כתר.
*מי היית רוצה שיישב בשולחן שלך בבית הקפה?
"הנסיך מישקין מ'אידיוט' של דוסטוייבסקי. דמות טובת לב ותמימה עד כדי כך שנחשבת לאידיוט. אילו את העולם הממשי היו ממלאות דמויות כאלה, היינו חיים בעולם טוב בהרבה. לצדו הייתי רוצה שישבו שניים מהסופרים שיצקו את החיים המעניינים שלהם לדמויות מעניינות, ג'ק לונדון וארנסט המינגוויי. זה מתאים למוטו שלי בחיים ובספרות, שלפיו הכתיבה לא צריכה להיעשות הסיבה לחיים, אלא יש לחיות חיים ששווה לכתוב עליהם".
*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?
"ספרי 'חסמב"ה'. אני לא יודע אם אהבתי אותם כספרות - אבל הם כן נתנו לי ערכים ראשוניים של אהבת מולדת, חברות, ואפילו אהבה".
*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?
"אני מרבה לקרוא ספרי מדע ופילוסופיה של המדע, שבהם, להרגשתי, טמונות התשובות לשאלות שמעסיקות אותי. אני חוזר אליהם כדי לבדוק תיאוריות לנוכח ממצאים חדשים שסותרים אותן. בעיניי זהו הבסיס לבנייתה של תפיסת עולם ולהבנת המתרחש בו, ובכך אני עוסק בשנים האחרונות".
*מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עליך את רישומו?
"'אשה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן, שהוא אחד הספרים המרשימים ביותר שקראתי. הספר שזור אירועים מרגשים ותיאורים נפלאים היוצרים יחד 'ספרות על-תקנית' ומפעימה. כמעט כל פיסקה ברומן היא יצירת מופת קטנה, וריבוי יצירות המופת הקטנות האלה גורם לקורא להרגיש כמטפס על הר גבוה. הרעיון של אישה הבורחת מביתה כדי שלא לקבל הודעה על נפילת בנה, מערכות היחסים שבין הגיבורים, וריבוי התיאורים עלולים להקשות על חלק מהקוראים - אבל השפה, הדימויים ותיאורי נפתולי הנפש ממגנטים, ומתקבל הישג ספרותי יוצא מהכלל. גילוי נאות: הייתי מפקדם של דויד ומיכל גרוסמן בצבא".
*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
"בית קפה נותן הזדמנות להתרשם מהחיים באותה עיר זרה: מהאנשים, מהתרבות שלהם, מקצב החיים. מוזיאון מציג את העבר או אספקט אחד של התרבות, וחנות ספרים מלמדת משהו על ההעדפות התרבותיות של המקומיים, אך השהות בהם מנתקת אותך מהמקום".
*מה דעתך על מוספי הספרות בישראל ועל כתבי עת ספרותיים?
"רק אחוז מזערי מהספרים הנכתבים כאן יכולים לזכות להתייחסות במוספים הספרותיים, ובכך נמנע שירות חשוב מהקוראים. מדובר בהחלטה ערכית שנותנת עדיפות למוספי כלכלה והופכת את ראשי המשק לגיבורי התרבות המובילים. כשראו שהמוספים הספרותיים של ימי שישי אינם עונים על הדרישה, פתחו מוספים נוספים באמצע השבוע. כתבי העת הספרותיים נראים לי ככתבים של קבוצה מצומצמת ומזוהה, ואני לא מרגיש שייך לאף קבוצה".
*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?
"לימודי ההומניסטיקה בתיכון נדחקים מלפני לימודים תכליתיים יותר, וחבל, שהרי ההתמקצעות ממילא תגיע באוניברסיטה. בתיכון שניהלתי פתחתי מגמת הצטיינות במדעי הרוח, בנינו תוכנית לימודים על-פי תקופות היסטוריות, כשבכל תקופה נלמדות הספרות, הפילוסופיה, האמנות, וההתפתחות המדעית. במרכז התוכנית - התרבות היהודית והישראלית, שבמסגרתה אמורה להילמד גם הספרות העברית בהקשריה ההיסטוריים".
*הספר האחרון שלך - כיצד נולד וכיצד נכתב?
"בעבודתי במוסד נתקלתי בסיטואציות שעיבוד שלהן יכול להיות סיפור טוב. רשמתי לי עשרות רעיונות כאלה. 'אהבה אסורה בפטרבורג' נולדה משילובם של כמה רעיונות. הכתיבה הייתה אינטנסיבית מאוד, במשך חודשיים. רק אחרי הכתיבה נסעתי לסנט-פטרבורג להשלים פרטים ואווירה".