הנתון הסטטיסטי שלפיו בתוך כ-3 שנים תמנה לשכת עוה"ד כ-50,000 חברים, עורך-דין אחד לכל 160 איש באוכלוסיית המדינה, מהדהד בראשיהם של עורכי-דין ותיקים וצעירים ואינו נותן לרבים מהם מנוח.
בקצב הגידול הנוכחי, מספר עורכי-הדין בישראל עתיד להכפיל את עצמו תוך 10 שנים ולגאות למציאות חסרת תקדים בעולם: עורך-דין אחד לכל 100 אזרחים. הנתונים מפחידים עוד יותר כשבוחנים אותם מול מדינות אחרות.
"ביפן יש 25,000 עורכי-דין על 120 מיליון תושבים; בגרמניה על 95 מיליון תושבים יש 100 אלף עורכי-דין; בצרפת יש 50 אלף עורכי-דין מתוך 60 מיליון תושבים; ובסין יש 150 אלף עורכי-דין על אוכלוסייה של 1.3 מיליארד, עורך-דין לכל 8,000 איש. אין מצב דומה למה שקורה בארץ. זה פשוט טירוף. לא פחות מזה", אומר עו"ד איתן ארז, סגן יו"ר לשכת עורכי-הדין.
עו"ד ארז כבר כתב את הדברים הבאים במכתב שפרסם בספטמבר 2006, כשהתמודד בבחירות לראשות הלשכה: "אף חברה נורמלית איננה מסוגלת לשאת על גבה כמות כזאת של עורכי-דין. בקבוצת הגיל 26-40 יש עו"ד לכל 70 תושבים. ואם זה לא היה כל-כך עצוב זה היה מצחיק". מאז קיבלו רישיון יותר מ-6,300 עורכי-דין נוספים. קטסטרופה על-פי מילון המושגים של ארז.
"היום המצב הרבה יותר גרוע. לפני חודש הגעתי לתת עדות כעד מומחה בתיק קטן שהתנהל בבית משפט השלום, ופשוט נדהמתי. לדיון במחלוקת על 70 אלף שקל הופיעו שישה עורכי-דין. לפני 20 שנה בתיק כזה היו באים שני עורכי-דין מקסימום. אחד מכל צד, וגם זה לא בטוח. היום באים שישה. כל צד מביא שני עורכי-דין או יותר, גם בתיקים קטנים כאלה".
לדברי ארז, תופעה נוספת שמאפיינת את "הצפת" המקצוע היא יצירת תביעות יש מאין על-ידי עורכי-הדין עצמם. "עורכי-דין שאין להם עבודה מייצרים תביעות מלאכותיות ויוצרים עומס על מערכת בתי המשפט. כל דבר זניח מגיע לבית המשפט, על כל דבר מגישים תביעה ויוצרים עומס עצום על המערכת, וזה עוד לפני שמדברים על כל הבעיות של האתיקה המקצועית ועל התביעות שיש לעורכי-הדין אחד נגד השני".
עתירה לבג"ץ נגד פרידמן
הטענות על "הצפת" המקצוע, אובדן היוקרה והכבוד שהיו פעם נחלתו, וההידרדרות המתמדת באיכות העוסקים בו לא נולדו אתמול. כבר בשנת 2000, עמדה הבעיה על סדר היום הלאומי. שר המשפטים דאז, יוסי ביילין, מינה באותה שנה את "ועדת גרסטל", בראשות נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז דהיום, השופטת הילה גרסטל, לבחינת "נושא בחינות ההתמחות לשם קבלת רישיון עריכת-דין". ב-2002 הגישה הוועדה דו"ח מקיף, ובין היתר המליצה לערוך שינויים מהותיים במתכונת ההתמחות ובבחינות ההסמכה, אך עד כה נזנחו המלצותיה של הוועדה.
ניסיון נוסף לעצור את הסחף של המוסמכים החדשים, נעשה על-ידי לשכת עורכי-הדין בספטמבר 2007. הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין החליט פה-אחד, לקבל את הצעת ראש הלשכה, עו"ד יורי גיא-רון, ולהעלות את ציון העובר בבחינת ההתמחות בכתב מ-65 ל-70. גם הצעה זו לא יושמה עד היום.
בינתיים מספר המוסמכים המשיך לעלות מדי שנה, כמו גם מספר עורכי-הדין המובטלים ועורכי-הדין שנאלצו להסתפק בשכר נמוך או בעבודה שאינה מתאימה לכישוריהם. עו"ד אילן בומבך, לשעבר יו"ר ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי-הדין, סבר שלא ניתן להשלים עם חוסר המעש. בספטמבר השנה פנה בומבך לשר דניאל פרידמן בדרישה, כי יפעל מיידית ליישום המלצות "ועדת גרסטל".
שלשום, עשה צעד נוסף במלחמתו הפרטית נגד הצפת המקצוע, והגיש עתירה לבג"ץ נגד שר המשפטים. בעתירה כתב בומבך, כי "לא ניתן להתעלם מהתוצאות המסוכנות של 'ההצפה' במקצוע עריכת-הדין, הגורמות לשיבוש חמור של היחס שבין היצע וביקוש בשוק השירותים המשפטיים, וכמובן לירידה ברמתם של עורכי הדין. הצפת המקצוע ופתיחת כל הסכרים האפשריים לכל דורש תעודה, יוצרות תחרות פראית בשוק, אשר קצרה ידם של הרגולטור ולשכת עורכי הדין מלהושיע, מלמנוע ומלעצור".
במסגרת העתירה דורש בומבך משר המשפטים לפעול מיידית על מנת "לעצור את הסחף הבלתי פוסק של המוסמכים החדשים למקצוע", "להציל את כבוד מקצוע עריכת-הדין" ולמנוע ממנו "להידרדר לעברי פי פחת", כלשון העתירה. הכול על-ידי אימוץ המלצות ועדת גרסטל, ואימוץ פתרונות נוספים שהעלה במכתב ששלח לשר פרידמן בספטמבר.
בין היתר, מציע בומבך, להאריך את תקופת ההתמחות ולכלול בבחינה בכתב מרכיבים המאפיינים את הפרקטיקה של עריכת הדין, כך שהבחינה בכתב תכלול 3 "קייסים" משפטיים אותם ינתחו הנבחנים, לאור הידע שצברו בשנת ההתמחות; ניסוח חוזה או הסכם משפטי; מתן הערות ותיקונים של הנבחנים על מסמך משפטי מוצע וניסוח של כתב בית-דין, כגון כתבי טענות וחוזים. בנוסף, מציע בומבך, שהציון העובר בבחינה בכתב יהיה 75, שנבחן שנכשל יותר מפעמיים בבחינה בכתב לא יוסמך כעו"ד והנבחנים יעברו "בחינת ביניים" בע"פ (נוספת) באמצע ההתמחות. בנוסף, לטענתו, גם הבחינה בעל-פה דורשת שינוי.
שלשום קרה דבר נוסף: נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, הפתיעה "לכאורה" כשתמכה בריבוי המשפטנים בארץ, דווקא בשעה שהקהילייה המשפטית רועשת וגועשת סביב שאלת צמצומם. ביניש, שדיברה בטקס פתיחת שנת הלימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה, השיבה "לאלה החוששים מפני מספרם הרב של המשפטנים בישראל ומפני המספר הרב של המוסדות הקיימים ללימודי משפטים", ואמרה כי "ריבוי אנשי משפט הוא מקור תקווה לכך כי אלה יתפסו את מקומם הראוי במכלול התפקידים שהחברה נזקקת להם, ויתרמו לביצור שלטון החוק, לתקינות המינהל ולאורח חיים שבו מוגן ביטחון הציבור ושלומו".
למה "הפתיעה לכאורה"? כיוון שביניש לא התייחסה למצב המקצוע ולמספר עורכי-הדין המצוי, אלא למספר המשפטנים הרצוי. האבחנה חשובה.
טובעים בשוק מוצף
בשבוע הבא, ביום שני, ייגשו לבחינות של הלשכה - מועד נובמבר 2008 - יותר מ-1,000 סטודנטים נוספים. האם הם יטבעו בשוק המוצף?. לא בטוח. עורכי-דין רבים אינם שותפים לעליהום הלאומי נגד המקצוע וסבורים כי השוק יכול להכיל את כל בוגרי המשפטים הנרגשים. איפה הקאץ'? לא בטוח שכולם יעסקו במקצוע עריכת-הדין. את המסר הזה ניסתה להעביר הנשיאה ביניש בדבריה בטקס במרכז הבינתחומי. משפטנים הם גורם חשוב לחברה דמוקרטית-מודרנית, אך הם לא חייבים להיות עורכי-דין.
"יש יותר מדי עורכי-דין בשוק היום. זה ברור בעליל", אומרת עו"ד טלי איתן, העומדת בראש משרד איתן-מהולל. "מספיק להסתכל סביב ולראות כמה משרדים קטנים קמים ובאילו נושאים זניחים הם מתעסקים כדי להבין שהשוק רווי. נושאים שלא היה ראוי לטפל בהם הופכים לנושאים משפטיים, כי עורכי-דין צריכים עבודה. זו המציאות".
מצד שני, אומרת איתן: "ריבוי עורכי-הדין הרשומים בלשכה אינו משקף את מספר העוסקים במקצוע. עורכי-דין רבים עוזבים את המקצוע למען משרות אחרות במשק שאינן עריכת-דין. הם משתמשים ברקע המקצועי או בלימודים והולכים להיות אנשי עסקים, אנשי הנהלה ועוד. אני רואה אותם כל הזמן בתעשיות ההיי-טק כאנשים שעוסקים בפיתוחים עסקיים, במשרות שיווקיות למיניהן ועוד".
השוק מנפה ניפוי טבעי
עו"ד אלי זהר, ראש משרד עוה"ד מ. זליגמן, הולך צעד אחד רחוק יותר מאיתן. אם שואלים אותו, המקצוע כלל לא מוצף. "'ההצפה' היא תופעה מדומה, וירטואלית, מפני שהיא נובעת מכמות הסטודנטים שלומדים משפטים, היא לא נובעת מכמות עורכי-הדין שקיימים בשוק בפועל. השוק מנפה את עורכי-הדין בניפוי טבעי ומפנה אותם לכל מיני מקצועות אחרים שאינם עיסוק בעריכת-דין כמקצוע. הוא מפנה אותם לעיסוק בפוליטיקה, בניהול, במזכירות חברות ובכל מיני תפקידים כאלה שאינם עריכת דין פרופר". אם הם נשארים במקצוע, מוסיף זהר, בשלב מאוחר יותר בקריירה הם פונים לשיפוט ולתפקידים אחרים, "כך שאני לא רואה בעיה של הצפה".
זהר סבור, כי גם לו הייתה "הצפה" שר המשפטים ובג"ץ אינם צריכים לעסוק בכך. "שר המשפטים אינו הסולן של להקת הברירה הטבעית אלא הוא צריך לתת לברירה הטבעית לקבוע את היקף וכמות עורכי-הדין במקצוע, ולא להתחיל לעסוק בהגבלות העסקה על-ידי הכבדת תנאי הכניסה אל המקצוע, וזה גם לא עניינו של בג"ץ. הבעיה הזו של הצפה או סחף היא מן הבעיות הפחות שמטרידות בתחום מקצוענו. יש לנו בעיות יותר חמורות. נושאים כמו רמת המקצוע, אתיקה מקצועית, התנהגות עורכי-הדין, דרך ההופעה בבתי המשפט, תנאי העסקתם, שכרם ושעות העבודה שלהם, הם נושאים הרבה יותר חמורים בעיניי".
"אין צורך ב-11 פקולטות למשפטים. היחידים שמרוויחים מזה הם ברוני המכללות"
מצב המקצוע, ההידרדרות המתמדת במעמדם ובאיכותם של עורכי-הדין והתחרות הקשה על כל לקוח, גרמה למקבלי ההחלטות ולעורכי-דין מהשורה לתור אחר פתרונות פלא. רבים מפנים אצבע מאשימה לעבר שבע המכללות ללימודי משפטים שנפתחו בשנים האחרונות, ולדרוש את סגירתן, אחרים ביקשו להקשות את בחינת הכניסה ללשכה, שבעיני רבים מהווה מבחן זיכרון של פרטי טריוויה, או לחלופין להעלות את ציון העובר בה, וכן עלתה הדרישה להעלות את תקופת ההתמחות לשנה וחצי או לשנתיים, כפי שהיה נהוג בעבר. מצד שני, נשמעים בשוק גם קולות הפוכים, שטענו שכל התערבות במצב חוטאת להיגיון הכלכלי, וכי "עריכת-דין היא מקצוע חופשי, וכל ניסיון להדיר את רגליהם של אחרים מעיסוק בו אינו במקומו".
להלן חלק ממגוון הרעיונות לפתרון הבעיה.
עו"ד רונאל פישר: "יש שגיאה קונספטואלית בכך שמפנים את הזרקור לכיוון החמרה בבחינות הלשכה או בתנאי הכניסה לפקולטות למשפטים, כדי למעט את העוסקים במקצוע עריכת-הדין. שוק פרוע צריך למתן. שוק עריכת הדין פרוע. השוק החופשי של עריכת-הדין זקוק להתערבות. זה לא נתון לדיון. אבל לא נכון שההתערבות צריכה להיות במישור האקדמי, כלומר במניעת פתיחת מכללות או בהחמרת תנאי הקבלה ללימודי משפטים. ההיפך הוא הנכון. לימודי משפטים צריכים להפוך להיות העיקר שבעיקרים, גם לבעלי מקצועות שאינם משפטיים באופיים.
"נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, צודקת בכך שהיא אומרת שכמה שילמדו יותר משפטים החיים שלנו יהיו יותר נאורים, ראויים וכו'. אני מסכים עם זה. אבל באותה נשימה ממש, אם תנאי השוק יוצרים הצפה בלתי סבירה בעליל שגורמת לניאליזם טוטאלי, צריך איזה שהיא רגולציה שתגביל את המצב. המצב הכלכלי העולמי לימד אותנו שבהעדר רגולציה, התוצאה היא אנדרלמוסיה. לכן, אני תומך בהתערבות חיצונית בשוק החופשי של מקצוע עריכת-הדין. אני תומך בהגבלות בדרך של חקיקה, שתגביל בסופו של יום את כמות העוסקים במקצוע. ההתערבות צריכה להיות במישור של הנפקת הרישיונות למקצוע ולא במישור האקדמי. אסור לערבב בין הדברים.
לא יכול להיות שרגולציה תקבל ביטוי למשל בכך שיעלו את הציון, שצריך ציון יותר גבוה כדי להיות עורך דין. זה מבחן שגוי, כי מי אמר שמי שיש לו ציון יותר גבוה בבחינה של הלשכה יהיה עורך דין טוב, או ראוי יותר. זה לא הרגולציה, זה טמטום, זה פשוט לא נכון. כשאני אומר רגולציה, אני מתכוון למשל להגבלת לשכת עועורכי הדין בחוק בכמות הרישיונות שהיא יכולה להנפיק".
טלי איתן: "השוק צריך לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, ואסור לנו להתערב. הדרך היחידה להתערב אם כבר מתערבים, היא בסבסוד מקצועות שהשוק היה רוצה לקדם אותם ולא בחסימת הדלת למקצועות אחרים. אם חושבים שצריך יותר מהנדסים, צריך לסבסד את לימודי ההנדסה ולהשאיר את לימודי המשפטים בעלויות הרגילות שלהם. חקיקה מגבילה היא לא הפתרון הנכון. הנחת העבודה שלי היא, שהשוק החופשי יתקן את המצב הרבה לפני שהמחוקק יצליח לעשות זאת".
דוד חודק: "זה שיש לנו עודף עורכי-דין ביחס לאוכלוסייה זו מוסכמה ידועה, וצריך להתמודד עם זה. חייבים להתערב, אך לא בדרך של סגירת מכללות או החמרת תנאי הקבלה לפקולטות למשפטים. זכותם של אנשים שרוצים ללמוד משפטים לעשות זאת. השאלה אמורה להיות איך מהכמות הגדולה הנתונה של המשפטנים יוצרים איכות גבוהה של עורכי-דין שעוסקים במקצוע. אני חושב שהפתרון טמון בהארכת תקופת הסטאז', העלאת רף הכניסה למקצוע באמצעות דרישות ובחינות קפדניות של ידע, כדי לשפר את איכות העוסקים במקצוע, ולמנוע זילות של מקצוע שיש לו חשיבות גם מקצועית וגם חברתית".
איתן ארז: "כיוון שהבעיה נובעת בעיקר מריבוי המכללות ומהיעדר תנאי סף לקבלה לפקולטות למשפטים, בחלק מהן הפתרון צריך להתחיל משם. קודם כול, חוץ מתנאי סף של לחתום על צ'ק אין תנאים לקבלה ללימודי משפטים במכללות. אין מבחנים ואין בדיקות. הן מקבלות כמעט כל אחד.
"דבר שני, יש היום 11 פקולטות למשפטים. במדינה כמו ישראל אין צורך ב-11 פקולטות למשפטים. היחידים שמרוויחים מזה הם ברוני המכללות. המדינה צריכה מהנדסים, רופאים ובעלי מקצועות נוספים, היא לא צריכה יותר מ-40 אלף עורכי-דין.
"הפתרונות צריכים להיות בכמה מישורים. קודם כול, להאריך את תקופת ההתמחות לשנתיים. דבר שני, לסגור שלוש מכללות. יש לנו ארבע אוניברסיטאות ובנוסף את המרכז הבינתחומי, המכללה למנהל, מכללת צפת, הוד-השרון, נתניה, רמת-גן וקריית-אונו. יש שבע מכללות. לא יקרה אסון אם יסגרו 3 מכללות. הבינתחומי והמכללה למנהל הן ברמה גבוהה. מבין החמש האחרות חייבים לסגור כמה. בנוסף, צריך לעשות שינוי מהותי במבחני הלשכה. הם צריכים להיות מבחנים עם טסט-קייס בשילוב מבחן באנגלית, לא מבחנים אמריקניים שבהם מסמנים איקס-מיקס-דריקס".