בוב דילן הוא לא רק גדול כותבי השירים במוזיקה הפופולרית האמריקנית, אלא גם הקול המוסרי העמוק, המקיף, החד והחשוב ביותר שצמח מתוכה. והנה שאלה מוסרית שהגאון טרם כתב עליה בשיריו, אבל חלק ממאזיניו דווקא נאלצים לתת עליה את הדעת. האם בוב דילן הצעיר והתפרן בראשית דרכו, לפני שאמנים אחרים החלו לבצע את שיריו ולהזרים אליו תמלוגים, היה מסוגל ליהנות באופן חוקי משלל מוצרי בוב דילן שיוצאים בשנים האחרונות?
מצד אחד, האלבום החדש והשמיני בסדרת ה"בוטלגים" הרשמית הזו, הוא מהטובים שיצאו בה. הוא מאגד הקלטות שטרם ראו אור מכעשרים שנות עבודתו האחרונות: מגרסאות חלופיות לשירים מוכרים, ממעט הופעות חיות ומשירים שטרם נחשפו. איכות החומרים ברובה מצוינת עד מעולה. מצד שני, בשנים האחרונות צריכת האמנות של דילן בקולנוע, בספרות ובהקלטות הפכה לעניין יקר, ודילנולוגים נאמנים נקראים אחת לכמה חודשים להיפרד מכמה מאות שקלים.
מצד אחד, ייתכן שבשיקול כלכלי קר ההוצאה לגמרי משתלמת ושאמנם עדיף לקנות את כל הסחורות הדילניות ולהתנזר ממוצרי פופ ורוק אחרים, כי ביחס בין כמות לאיכות ההיצע הדילני בשנים האחרונות מנצח את המתחרים. ומצד שני, האם גוף העבודה המלא של דילן, על עושרו ודקויותיו, אמור לעמוד זמין אך ורק לרשות אנשים שאינם נאלצים לחשוב פעמיים בטרם ירכשו אותו? ואולי, לטובת היוצרים בני הדורות הבאים ולטובת המאזינים שיתבגרו איתם ושיהפכו לקהלם, עדיף שהגישה לספרים כה מרכזיים בתנ"ך של המוזיקה הפופולרית תהיה פתוחה ושוויונית יותר? אם דילן אכן מעמיד טקסטים תרבותיים מכוננים, מדוע שההישגים, הידע והתובנות שלו יישמרו בלעדית לכת בעלי היכולות הכלכליות, ושלא יתאפשר לחקור ולהעמיק בהם באופן מבוזר ושוויוני יותר?
דווקא בעידן הדיגיטלי, כשמוזיקה ממילא מופצת באינטרנט בחינם, הדילמה הולכת וגוברת, בשל האפשרות להגיע לשירים הללו בקלות כה רבה ובעלות אפסית, ומשום שלא ניכרים, מצד החברות הסוחרות בדילן בשמו, מאמצים כלשהם להקל על הרכישה. מעניין מה דילן חושב על הורדה חינמית וגוזלת זכויות של מוזיקה ברשת, ומעניין לדעת האם הוא מעורב במידה כלשהי בדיונים ובתכנונים שקודמים לאריזת ולשיווק מוצרי יצירתו, והאם הוא בכלל טרוד מכך שהמעקב אחריו הפך להוצאה קבועה של מאות דולרים בשנה. הרי ניתן היה בקלות להמשיך ולהוציא מוצרים כה רבים, אבל לתמחר אותם מאוד בזול בסכום שאפילו, לדוגמה, ייוחצ"ן כמחיר מיוחד שקבע דילן למען אוהדיו. אם דילן היה, לדוגמה, מחליט על הוזלה משמעותית של כל הפריטים שהזכויות עליהם שלו, להוציא למשל את הסרט הנפלא של טוד היינז "אני לא שם" אבל כן כולל האוטוביוגרפיה הנשגבת שלו, התקליטים ומארזי הדי.וי.די, ייתכן שזה היה תורם אפילו למאזני הרווח שלו בימים אלו של גסיסת מכירות האלבומים.
יש עוד דוגמאות לענקי עבר ששבים ונארזים לאורך השנים באופן מאוד תכוף. היו שנים ספציפיות בהן הביטלס והפינק פלויד, למשל, הפגיזו ללא רחם במוצרים. אבל המקרה של דילן אחר. גם משום שסף איכות החומרים הנדירים שלו מאוד גבוה, כך שוויתור על ההאזנה להם הוא באמת החמצה, וגם כי להבדיל מהלהקות הללו, דילן, תודה לאל, הוא עדיין אמן פעיל ויוצר. משום כך פירות ההווה השלובים בארכיוני העבר שלו מייצגים בו-זמנית גם אוצרות אמנותיים נדירים מהעבר וגם את הקטלוג המוזיקלי העכשווי, שהפך למרבה הצער להכי רחוק מהישג ידם של סקרנים צעירים ותפרנים.
אלמלא העסק הכספי המטריד הזה, הציון למארז הדיסקים הכפול, שאגב משווק גם בפורמט מתוסף יותר של שלושה דיסקים, היה גבוה יותר. ייתכן שהמלצת הרכישה הנכונה למקרה זה צריכה להישען על גרסה חופשית לאחת האמרות היותר מושחזות של חבר ועמית של דילן, ג'ון לנון: אלו מכם בעלי הכיסים העמוקים צריכים לרכוש את הדילן הישן-חדש, ולאלו שנאבקים על כל שקל מומלץ להוריד אותו בחינם. בחינם ועם כל הכבוד: הן כבוד לאמן הגאון, והן הכבוד לכוונות ולתשוקות ההאזנה שלכם על אף ולמרות היעדר האמצעים. *
בטום לב
הלב והרוח של טום מורלו נמצאים במקום הנכון, אבל השירים באלבום החדש רחוקים משם
טום מורלו, בוגר מדע המדינה בהארוורד ומעריץ של נעם חומסקי, הוא צאצא רוחני של בוב דילן, וככזה משרת לאורך הקריירה שלו כחייל מסור בשמאל החוץ-ממסדי האמריקני. כגיטריסט "רייג' אגיינסט דה מאשין" הוא היה המתווך הכי משמעותי בשנות ה-90 בין הוגי וארגוני שמאל מרקסיסטי אמריקניים לבין מיליוני מאזיני רוק ופופ. אז, אגב, הם חידשו את "מגי'ז פארם" של בוב דילן, והשנה מורלו הופיע גם לצד ברוס ספרינגסטין, שרייג' חידשו את "הרוח של טום ג'ואד" שלו.
אחרי פירוק רייג', מורלו נדד עם כל חברי הלהקה פרט לסולן זאק דה לה רוקה ל"אודיוסלייב", עם כריס קורנל בוגר סאונדגארדן, בהרכב שנפל מאוד מסך כישורי אנשיו. רייג' התאחדו בשנה שעברה, אבל מורלו גם חנך ב-2007 את הפרויקט הצדדי שבו הוא מתעקש לפעול, כשלצד שמו הכותרת "איש משמרת הלילה", שמעידה על האנשים שמאכלסים את שיריו ועל ההכרה החברתית-ארגונית שלו. זה אלבומו השני כ"נייטווץ' מאן", ובעוד שהקודם היה על טהרת הגיטרה האקוסטית והקול, הפעם חבר למפיק ברנדן אובריאן, לאלבום שמתגוון ביותר כלים. למרבה הצער, מסתבר שמורלו, במנותק מהגיטרה החשמלית היצירתית ומהאנרגיה הפלאית של רייג', מדגים מדוע לא כל כותב שירים בעל מודעות מעפיל לרמות של גאון כמו בוב דילן.
מורלו משתפר ככותב מילים, שהפעם מביא יותר סיפורים פרטיים שיעידו על הכלל מאשר הכללות וסיסמאות. אבל מוזיקלית, המצע החשמלי אך מעודן שתפר עם אובריאן, עובר כחלש יותר לא רק ממפצי הפאנק המטאלי הכבירים של רייג', אלא גם מהעירום ומהישירות של האלבום האקוסטי הקודם. כאן זו מעין תוצאת כלאיים, שלא באמת מרעישה ולא ממש אינטימית. הבעיה המרכזית היא שהלחנים שלו לא מספיק בולטים, כך שהצירוף בין עיבודים אפרוריים למנגינות בינוניות סוחב את השירים למטה במקום למעלה.
הלב והרוח של מורלו נמצאים במקום הנכון, אבל אבוי, השירים, לפחות הפעם, רחוקים משם. *