אנחנו שוקעים לתוך ביצת הבחירות וכשנצא ממנה בעוד חודשים אחדים אפשר שהנוף מסביב כבר יהיה שונה: המשא-ומתן המתנהל כעת בתיווך מצרי בין הרשות הפלסטינית לחמאס, עשוי להעמיד את הממשלה הבאה בישראל - וכמובן את הנשיא אובמה בבית הלבן - בפני עובדות מוגמרות: הסכם למראית-עין על איחודן מחדש של שתי הטריטוריות הפלסטיניות המפוצלות, ברצועת עזה ובגדה המערבית, תחת ממשלה אחת. מן העמדת פנים של פיוס, שתקבע, בעצם, כללים חדשים להמשך ההתמודדות בין אבו-מאזן לחמאס; אבל ישראל תידרש לברך עליה ולשנות את מדיניותה.
המשא-ומתן בקהיר אינו פשוט כלל. למעשה, עודנו בשלב של חילופי איומים והתנצחויות. יש פערים גדולים בעמדות הצדדים בכל הסוגיות שעל סדר היום, ואפילו לישיבה משותפת סביב שולחן אחד טרם הגיעו. יחד-עם-זאת, יש גם בפתח וגם בחמאס כוחות חזקים הדוחפים לעבר הסדר, ולרשותם יותר מחודשים להשיג זאת - עד ל-8 בינואר בחצות, עת יפקע על-פי חמאס - והחוקה הפלסטינית לצדם - תוקף נשיאותו של אבו-מאזן.
לפניהם מונחת טיוטת הסכם שניסחו המצרים, ובראשם שר המודיעין, גנרל עומר סולימאן, לאחר שיחות הכנה נפרדות עם כל ארגון פלסטיני. טיוטה זו מבארת היטב לאן פניהם מועדות: מדובר ב"הסכמה לאומית" בין הסיעות הפלסטיניות על תוכנית פעולה שאינה מזכירה כלל את ישראל, את יעד השלום או את דיני אוסלו. הרעיון המקופל בטיוטה זו הוא להפגיש את אבו-מאזן וחאלד משעל באמצעות כינון ממשלת טכנוקרטים, שתכין בחירות כלליות הן לנשיאות והן למועצה המחוקקת במהלך 2009. בתוך כך תתבצע, בהשגחת מדינות ערב, רפורמה במנגנוני הביטחון, כדי לנקות אותם מהשפעות מפלגתיות; ותגובש רפורמה באש"ף, כדי לשלב בו את חמאס כשחקן מרכזי. המשך ההידברות עם ישראל יופקד בידי אש"ף ובידי ראש הרשות הפלסטינית, כאשר המטרה היא כינון מדינה פלסטינית עצמאית - בלא, כאמור, שיובהר שמשמעה הסכם-שלום עם ישראל.
המצרים רוצים בפשטות להטיל את רצועת עזה בחזרה לזרועותיה של ישראל. הם מחפשים הסכם שישווק בעולם כסיום ההתמרדות של החמאס בעזה. ומכאן, שמתחייבת פתיחת המעברים לישראל ונחסך ממובארק הלחץ המתמיד להפוך את מעבר רפיח לעורק התנועה והמסחר של הרצועה. לשם כך מציעים המצרים אפילו לשגר 3,000 חיילים שלהם - באריזה של כוח מטעם הליגה הערבית - כדי לפקח מקרוב על המצב בעזה. יתרה מזו. כנגד הסכמה ישראלית עתידית לחבילה מעין זו - הם מבטיחים להשלים "בתנאים נסבלים" את העסקה לשחרורו של גלעד שליט.
לכולם ברור, שגם אם ייחתם בסופו של דבר הסכם בין פתח לחמאס על בסיס הטיוטה המצרית, אין זה סוף המאבק. חמאס אינו מעלה בדעתו לוותר על שליטתו ההולכת ומתהדקת ברצועה - אף כי הוא נכון לפנות מבני מיניסטריונים וגם מתקנים ביטחוניים; פתח, מצדו, אינו מעלה בדעתו לאפשר לחמאס לבנות מחדש את כוחו בגדה המערבית; ושתי התנועות הללו גם יחד פוחדות מבחירות.
ואולם ישראל - אומרים לנו כבר עכשיו - תידרש לשתף פעולה עם הסכם כזה, בלא שתהיה לה השפעה כלשהי על עיצובו. בראש ובראשונה, תופיע התביעה להסרת ה"מצור" מעזה. לאיחוד האירופי יספרו של"ממשלת ההסכמה הלאומית" שיכונן אבו-מאזן בעקבות ההבנות עם חמאס, יש גם המנדט וגם הסמכות ללכת להסכם כולל עם ישראל. ואהוד אולמרט, אם עדיין יישב אז בראש הממשלה, עשוי לקפוץ על כך. חמאס, יאמרו לאמריקנים, הופך לחלק מן "הלגיטימיות" הפלסטינית ושומר על ההפוגה בטרור - ראוי, אפוא, לשליחיו של אובמה לדבר עם החמאסניקים, בדיוק כפי שהציע רוב מאלי ושילם על כך בפיטוריו מתפקיד יועצו של הסנטור מאילינוי לענייני המזרח התיכון.
עד לרגע זה שומרת ישראל על עמדה פסיבית לגמרי ואינה מציבה את תנאיה שלה באשר להסכם הנרקם בקהיר, וחבל שכך. זו עלולה להתברר כטעות גסה, שתביא לכך שנעמוד מול תכתיב בלא לנסות להשפיע עליו. מוטב, דומני, שישראל תבהיר כבר עכשיו - עוד בטרם נכנס המשא-ומתן בקהיר לשלב המכריע - מה יש בדעתה לקבל ולמה לא תוכל להסכים בשום פנים. אם יונחו העמדות הישראליות באופן צלול ובהיר על שולחן המשא-ומתן בקהיר עשוי הדבר להשפיע לא מעט על פרטי העסקה. הן המצרים והן אבו-מאזן יוכלו להיעזר בתנאיה של ירושלים כדי לסמן קווים אדומים לחמאס. ישראל, מבחינתה, תיצור לעצמה - באמצעות הצבת תנאים מקדימים - את המשענת לאפשרות שתבחר לסרב לקנות את ההסכם שיוצג לה בבוא היום.
והתנאים הלוא אינם מסובכים לניסוח:
- הבהרה שבלא שחרור שליט - לא יחול שום שינוי במדיניות הנוכחית כלפי רצועת עזה. לאמור: "עסקת שליט" צריכה להיות "נספח סמוי" של "הסכם קהיר".
- ישראל לא תסטה ממדיניות ה"מצור" - כל עוד אין החמאס מפרק את המיליציה שלו, כדרך שפורקו "גדודי חללי אל-אקצא" בגדה.
- הממשלה שתקום כתוצאה מן הגישור המצרי בין חמאס לפתח חייבת לקבל את תנאי ה"קווארטט", קרי: זניחת הטרור והנכונות לשלום עם ישראל, שאם לא כן - תמאן ישראל לשתף עמה פעולה.
- גם בתוך קדחת הבחירות, אני משוכנע, אפשר למצוא זמן גם לזה. *
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2